כבר יומיים שאני מדברת עם המורה. אתמול אמרתי לו הרבה דברים שהיו על ליבי. הוא דווקא קבל את זה יפה. אחרי הכל לא אמרתי שום דבר שלא היה נכון...
אמרתי לו שהוא לא היה מספיק אכפתי ולא עמד בסטנדרטים שאני מצפה מידידים שלי. הוא הסכים ב- 100%.
אמרתי לו שהחלק הכי חשוב אצל חברים (לא בקטע של בני זוג- אבל בלי שום קשר, ברור שגם) זה שאפשר לסמוך אחד על השני ושאני לא סומכת עליו. אין ספק שהוא הבין למה...
אמרתי לו שזה ממש לא החלק הפיזי שאני חושבת עליו. כי זה לא מה שמטריד את מנוחתי. סקס זה סקס אבל רגשות משאירים חותם הרבה יותר עמוק.
אמרתי לו שיפסיק לחשוב שאצלו זה תמיד "הכי". לו זה "הכי" כואב ובטח שיותר מלי... שלא ישווה בין הרגשות שלי לשלו כי הוא לא יודע מה עובר לי בראש. פעם הוא ידע, היום ממש לא. הוא כבר לא מכיר אותי. אמר שהתבגרתי. נכון. ובכלל אני לא מבינה איך זה יכול לכאוב לו יותר- הרי הוא זה שבורח כל הזמן. וממה? אנחנו לא ביחד כבר כמעט שנה. מפחד מידידות אפלטונית.
שאל אם אני חושבת שהוא חולה נפש. אמרתי לו שאני לא חושבת שהוא "חולה נפש" אבל שכן יש לו בעיה נפשית ושהוא לא יכול להתכחש כי הוא מודע לה ומטפל בה (באמת כל הכבוד לו שהוא מטפל בעצמו בעניין הזה). בגלל זה אני לא כועסת עליו. כי אני פשוט מקבלת את העובדה שיש לו בעיה רצינית. הוא אומר שהיא כבר עוברת, בזכות הטיפול. אני לא מאמינה,
הוא רוצה לצאת מהמילואים על קב"ן. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהוא אומר ששום דבר אחר לא מפריע לו, רק המילואים. וכולה הוא ג'ובניק שיעשה שבועיים במקום שרחוק מלהיות מסוכן. מילא חייו היו בסכנה.. רחוק מכל קו אפשרי מוקף בג'ובניקים כמוהו... שאלתי אותו למה הוא לא רוצה להתמודד גם עם הפחד הזה.. אמר שלא רוצה להתמודד איתו ושגם לא רוצה לעשות מילואים.
אז כמו המש"קית במיל' הטובה שאני אמרתי לו בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לקב"ן. זה לא שטוחנים אותו במילואים, הוא סה"כ עשה 11 יום לפני שנתיים ולפני כן אולי עוד פעמיים מילואים מהרגע שהשתחרר והבחור כבר בן 29! אני שונאת שונאת שונאת אנשים שיוצאים על קב"ן כי הם פשוט "לא רוצים לעשות מילואים". למה אני שונאת? כי זה אומר שאנשים אחרים ביחידה יעשו יותר- יעשו גם את החלק שלהם. כמו במסע שמישהו לא רוצה לעזור עם האלונקה- אז אחרים סוחבים יותר. זה לא הוגן. מילא אם לא היה אומר שפשוט לא רוצה.. אם זה היה רק בגלל הפחד שלו. אז בסדר. יש אנשים שבאת צריכים קב"ן. אבל אני יודעת שהוא יכול להתמודד. פשוט לא רוצה, כי זה נח לו. בגלל זה אני לא מאמינה שהוא "ירפא". אי אפשר לעשות את זה באופן חלקי, או שרוצים להיות בריאים או שנשארים חולים.
בכל מקרה זה דווקא טוב לי שאני מעוצבנת על זה שהוא חושב רק על התחת שלו (מה שנכון גם בנושאים אחרים אצלו), זה עוזר לי לשמור על הריחוק הרגשי.
אז התאריך מתקרב ובה. עוד חודש ויום.. אבל מי סופר? ואיתו מגיעה השאלה הרגילה: "מה את רוצה ליומולדת?"
אז שנה שעברה זה היה קל, התקלקל הצורב והייתי צריכה חדש.
השנה הכל פועל ואין לי שמץ, אז תגידו אנשים.. מה אני רוצה ליומולדת??
פונדו היום בערב, יאמי!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוכריות