היה כייף, אתה יודע.
תמיד כייף איתך. היה כייף גם כשהיה לי את החבר ההוא,
שעשה את מה שיכולתי לעשות איתך, אבל לא עשיתי. נאמנות מבחינתי היא משהו שאין לחצות אותו, ואין לפגוע בו.
אז אחרי שנפרדנו אני והוא,
הסכמתי שיהיה משהו בנינו. זה היה די ברור שמתישהו זה יקרה.
וברחת..
החודשים עברו, טסתי לטיול שלי ואיכשהו חזרת לחיים שלי אחרי.
יצאנו, ועלית אליי לדירה, לא היה אכפת לך שאתה צריך לקום עוד 4 שעות לעבודה.
הקראתי לך איזה חלק מספר שאני קוראת, על עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים ששינו תפיסת עולם,
היה שם ניסוי על קופים ומגע , צחקנו "הנה, זה עלייך"
אמרתי לך לחשוב על משמעות עטיפת הספר, והתאמצת ממש לנסות לחבר את הקשרים,
כשנקרעתי מצחוק ואמרתי לך ש.. גם אני בעצם לא יודעת.
היה ברור..שנתנשק אחרי זה. וכל השאר,
כנראה שזה משהו ששנינו היינו צריכים לחוות. לא ידענו איך זה יהיה,
הרי אנחנו מכירים כל כך טוב - מלבד האינטמיות.
היה כייף, אתה יודע.
אמרתי לך לפני שנרדמנו שהבטחת לי שתשיר לי שיר , "שיר ערש" ,צחקת.
והתחלת לשיר לי שיר של עומר אדם :
בין קנאה לעצבות בין הפחד
בין הלבד לבין היחד
מנסה למצוא תשובות
בין קרירות לכאב בין השפל
בין חוסר השפיות לשכל
מבקש לי פתרונות
בין מטר של כישלונות לבין אכזבה
בין אור לעלטה הלב צועק די לשלכת
הלב צמא לאהבה
עוד לילה ומיטה קרה רועדת
לילה שהזמן עצר מלכת
שקט מחריש את האוזניים
לא מוצא דבר שינחם
איך אוכל להירדם ...
לא, אני לא חובבת את עומר אדם. תכף בת 24 ואפשר לומר שהסגנון הזה לא אהוב עליי. אבל השיר הזה כן. כבר ממזמן.
ומה יותר אירוני מזה שאתה, שוכב בצד שמאל של המיטה שלי ושר לי אותו בלילה.
הלכת אחרי כמה שעות לעבודה, ידעתי שזה לא רציני. ידעתי שיעברו ימים ולא תדבר איתי.
אני יודעת שיעברו עכשיו כמה שבועות ואני אתקל בך במסיבה, אולי רוקד עם מישהי אחרת.
זה בסדר, אתה יודע,
היה כייף,
פגעו לי כבר פעם בערך הנאמנות, ועכשיו..עכשיו זה פשוט לא יכאב יותר. אני לא אתן שתכאיב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
