אני עדיין כאן!

ניראה לי שזה לא מקרה שהחלטתי לפתוח בלוג דווקא היום. כניראה שאני מרגישה בודדה מתמיד או אולי משועממת מתמיד.

אז היום יש לי יומולדת.

לא כל יום בן אדם הופך להיות בן 18. תמיד חשבתי שביומולדת 18 שלי אני אעשה את המסיבה הכי גדולה שאי פעם הייתה לי. חשבתי שאני אזמין את כל העיר, חשבתי שאפילו אריאל שרון בכבודו ובעצמו יקום מהקומה במיוחד בשביל להגיד לי מזל טוב.

כי ביומולדת 18 יש משו מיוחד. פתאום אני כבר לא קטינה. פתאום מותר לי לשתות אלכוהול ולהזדיין כמה שבא לי. טוב לא שלא יכולתי לעשות את כל הדברים האלה קודם, אבל זה נחמד לדעת שעכשיו אני גם לא ממש צריכה להסתיר את זה. או אולי בעצם זה היה חלק מהכיף? כאילו עכשיו שאני חושבת על זה, להשתכר זה לא הדבר הכי מהנה בעולם, כאילו זה לא טעים, זה גורם לך לעשות דברים שאחר"כ אתה יודע שתצטער עליהם, ויום למחרת אתה מרגיש כאילו אם מישו יבוא וירה בך עם נ"ט בראש זה יוכל רק להקל עליך.יש כאלה ששותים כדי לצאת גבר ולהיות מאגניב עם החבר'ה וזה. אני לא כזאת. אולי כי אין לי חבר'ה? אז הסיבה היחידה ששתיתי הייתה כי זה היה אסור. עכשיו גם את זה אין לי. חשבתי שיהיה לי כיף להיות בת 18-חוקית! אבל עכשיו שאני חושבת על זה, זה רק גורם לי הרגיש עוד יותר לבד. כאילו עכשיו אפילו לחוק כבר לא איכפת ממני.

היחידה מכל העולם שאמרה לי מזל טוב היא סנורקה. סנורקה היא קצת שונה ממני.. היא מהלכת על 4 ונובחת ויש הרבה אנשים שאומרים שהיא כלבה. אז נכון היא לא ממש אמרה לי מזל טוב אבל היא לפחות התייחסה אלי!

גם אמא שלי אמרה לי משו שדומה למזל טוב.. או לפחות היא פשוט הראתה לי שהיא לא שכחה, בזה שהיא אמרה לי לפני שאפילו אכלתי ארוחת בוקר "רעות זה שיש לך יום הולדת היום לא אומר שאת פטורה מכל עבודות הבית! עכשיו בואי לעזור לי עם הכביסה!"

אני לא מרחמת על עצמי. אני לא צריכה שיגידו לי מזל טוב. להפך, אם כל האנשים שלא דיברו איתי עד עכשיו פתאום יגידו לי מזל טוב זה יהיה ממש צבוע אז עדיף שלא יגידו. אבל זה כל כך נורא לחשוב שאמא שלי יכולה לפחות יום אחד בשנה להיות לחצי שניה נחמדה ולהגיד לי מזל טוב? אולי כן..

רעות.