אני עדיין כאן!

אז היום יום הזיכרון..

היה לנו טקס מדהים.. בחיים שלי טקס לא ריגש אותי ככה. כאילו כל שנה יש טקס כבר 12 שנה.. כל שנה הוא די עצוב אבל רגיל כזה, אני כבר מכירה את הטקסטים שמתחילים לחזור על עצמם, את השירים הרגילים, את קריאת ה"יזכור", ואת התקווה שבסוף. כמעט אותו טקס, נכון ילדים אחרים, וכל שנה נוספות עוד תמונות של נופלים מהבצפר, אבל אותו טקס. אבל השנה היה בזה משהו שונה, קשה לי לשים את האצבע על משהו מסויים, זה לא היה הטקסטים שאומנם היו מאוד חזקים אבל לא יותר מהרגיל, זה גם לא היה השירים או התמונות, פשוט האווירה הייתה שונה, אולי כי הבנתי ששנה הבאה כל השכבה שלי כמעט תהיה על מדים, והסיכוי שתמונה של מישהו מהם תופיע פתאום בטקס היא גבוהה יותר?. גם פתאום שמתי לב שבשנה אחת נוספו לטקס עוד 4 תמונות של נופלים מהבצפר. כניראה מהמלחמה האחרונה. אולי זה מה שעשה לי את זה. מאז המלחמה החיים שלי קצת השתנו. אפשר להגיד שקיבלתי פרספקטיבה על החיים. תבינו אני גרה בחיפה ואומנם לא היה פה קל במלחמה אבל באמת שאני חושבת שזה כלום יחסית למה שהיה צפונה מכאן. גם לא הייתי ממש בלחץ באותה תקופה, כאילו הייתה אזעקה ורצנו כולנו למקלט ואני זוכרת שזה עיצבן אותי.. לא שפחדתי, לא שכעסתי על נסראללה או משהו.. פשוט עיצבן אותי שכל דקה אני צריכה להפסיק את מה שאני עושה באמצע וללכת למקלט. כלפי חוץ באמת שזה היה ניראה כיאלו כלום לא השתנה בי.. אדישה כרגיל, שום דבר לא משפיע עליה, אז מקסימום אני אמות מה יקרה? אבל לא הייתי לגמרי אדישה.. כאילו אני לא אגיד שבפנים הייתי מלאת רגשות ורק כלפי חוץ הייתי אדישה כי זה קלישאה וזה לא נכון, גם בפנים לא באמת היה איכפת לי יותר מדי. אבל נוצר בי רגש של גאווה למדינה, פתאום בשניה אחת נהייתי פטריוטית כזאת. פתאום התחילו לצאת לי משפטים מהפה שכוללים את המילים "אין לי ארץ אחרת" , "אני מתה על המקום הזה", "אני בחיים לא אעבור לגור בחו"ל", זה דברים שלא היה לי קודם. פעם שנאתי כל דבר במדינה, רק חלמתי על היום שאני אעוף מפה כבר, גם צבא לא היה בדיוק בראש שלי, לא שאני אקריב את עצמי בקרב באיזה שהיא מלחמה למען המדינה אבל לפחות התגייסתי, לפחות אני אעשה משהו לטובת המדינה, גם אם זה משהו קטן, קצת להרגיש שתרמתי לה. מעצבנים אותי אנשים שאומרים שהם לא הולכים להתגייס, אני לא מדברת על אנשים עם בעיה רפואית כלשהי, גם לא על אנשים שאיבדו אדם יקר במלחמה, אני מדברת על אלה שאומרים שיש לנו חרא מדינה, בשביל מה להשקיע בשבילה? בשביל מה לבזבז 2-3 שנים מהחיים שלי בשביל זה? בזמן הזה אני יכול לעשות תואר, לטייל בחו"ל, להנות מהחיים. עכשיו לא צריך להגזים גם לדעתי.. אני גם לא מסכימה עם המשפט "טוב למות בעד ארצנו" כי למות אף פעם לא טוב, לא משנה בשביל מה, ואומנם אני אעריך מאוד אדם שיסכן את עצמו למען המדינה, למען החברים שלו אבל אני גם לא אשפוט אף אדם שלא יהיה מוכן לעשות את זה.

אחרי הטקס היה לנו "שעת חינוך", בדר"כ אני שונאת את הדברים האלה, כולם יושבים במעגל ועושים סבב, כל אחד צריך להגיד משהו. והיה ילד אחד מהכיתה שלי שאמר "צריך לבטל את הימי זיכרון האלה" הוא כל כך עיצבן אותי באותו רגע. כאילו בלעדי האנשים האלה שנהרגו אתה כניראה לא היית פה בכלל, אנחנו צריכים לזכור אותם כל השנה אבל אני בטוחה שהם לא נימצאים בראש של רובנו במשך השנה, (אני כמובן לא מדברת על המשפחות השכולות שאני בטוחה שבשבילם כל יום הוא יום זיכרון), אז לפחות יום אחד בשנה, לתת להם קצת כבוד, להזכר בהם, לא לשכוח, להגיד להם תודה בלב, להיות קצת עצובים בשבילם, זה כל כך נורא? יום אחד בשנה! רק פאקינג יום אחד!

אחרי הצפירה היינו אמורים ללכת הביתה. באנו לצאת מהשער אבל היה שם שוטר שאמר לנו שיש חפץ חשוד ואי אפשר לצאת. חיכינו בתוך הבצפר משו כמו חצי שעה, הביאו חבלן, ואחרי זה שיחררו אותנו. אני לא יודעת אם זה באמת הייתה פצצה או לא.

אבל כמה אירוני, חפץ חשוד ביום הזיכרון, כאילו עוד דקה יכלו להתווסף עוד כמה תמונות לטקס. ואולי זאת הטעות שבטקסים האלו? שיותר מדי מתמקדים במוות, במה שקרה להם וכמה זה נורא, במשפחות השכולות שצריכות איכשהו לאסוף את עצמם ולהמשיך את החיים בלי האנשים האלה, שכבר לא איתנו אבל פחות מדי מתמקדים, באיך לשנות את המצב! באיך לעשות שלא יתווספו עוד תמונות לטקס, שאנשים לא יצטרכו למות,שלא ניצטרך עוד ימי זיכרון, שהימים שאנשים היו נהרגים לפני שהגיעו לגיל 22 יהיו רחוקים מאיתנו, שיום אחד נגיד "וואי בטח היה מזה מבאס לחיות פה פעם", שבגלל שזה כבר לא קורה אנשים באמת לא יבינו בשביל מה עושים את הימי זיכרון האלה. אני יודעת שאולי זה קצת אופטימי מדי, שאולי כבר אף פעם לא יהיה פה שלום, אבל אני פשוט חושבת שאם כל אחד מאיתנו קצת פחות ישנא, קצת ינסה להבין, יהיה מוכן קצת לוותר, אני מדברת על שני הצדדים כמובן, אז אולי באמת יהיה יום שאנשים לא ימותו בשביל להגן על המדינה שלהם. כי בינתיים איך שאני רואה את המצב, המדינה שלנו חיה בסך הכל 59 שנה, היו פה מלחמות וטרור בלי סוף, מהרגע הראשון, הימי זיכרון האלה צריכים להיות בשבילנו גם אזהרה ולא רק זיכרון, אחרת המדינה שלנו תהיה רק עוד אפיזודה חולפת בהסטוריה.

if everyone cared

and nobody cried

if everyone loved

and nobody lied

if everyone shared

and swallowed their pride

then we'de see the day

when nobody died.

Nickelback