אני עדיין כאן!

ת' עזב.

אתמול אחרי הבגרות בתנ"ך (שאנחנו לא רוצים לדבר עליה יותר) ראיתי את הילדה שאמרתי לכם שאנסו אותה. אמרתי לה שכדאי לה ללכת לדבר עם היועצת כמו שהרבה יעצו לי לעשות בתגובות. היא אמרה שהיא חשבה על זה והיא כמעט הלכה אליה אבל אז היא החליטה שהיא בכלל לא צריכה אותה ושהיא כבר התגברה על זה והיא סתם תדכא אותה ותנסה לגרום לה לדווח למשטרה ואין לה כוח לכל זה והיא החליטה לא ללכת אליה. אמרתי לה שהכי טוב שהיא תדבר עם מישהו והיא אמרה שהיא בסדר, ולהפך אם היא תדבר על זה זה רק יגרום לה לרחם על עצמה ולאחרים לרחם עליה ושאם מספרים מה קרה זה נישמע הרבה יותר גרוע ממה שזה באמת והיא כבר התגברה על זה והיא לא מרגישה שהיא צריכה לדבר עם אף אחד. אני לא בטוחה שאני מאמינה לה אבל היא הייתה כל כך משכנעת שלא היה לי יותר מדי מה להגיד. אני גם לא בעמדה של להגיד לה מה לעשות כי כפי שאמרתי אנחנו לא בדיוק החברות הכי טובות. אני לא בטוחה שהיא צודקת במה שהיא אמרה אבל אני די בטוחה שהיא חושבת שהיא צודקת והיא לא סתם אמרה את זה כדי שאני יעזוב אותה כבר. לפחות זה לא המסר שקיבלתי ממנה. היא ביקשה ממני שוב פשוט לשכוח מכל מה שהיה ושאני לא יספר לאף אחד ואמרתי לה בסדר. אני מניחה שאם זה מה שהיא רוצה, אני פשוט יעזוב את זה ולא ידחף לה לחיים יותר אפילו שהכוונה שלי היא טובה.

parents- can't live with them, can't kill them without going to jail or running away to Argentina, and i don't like spanish