אני עדיין כאן!

יש!! הבלוג שלי חזר לעצמו!

יש משהו שלא סיפרתי לכם. יש לי אחות. לא ציינתי אותה עד עכשיו כי היא בדר"כ גרה עם אבא שלי אז היא לא ממש הייתה בחיים שלי, תודה לאל. אבל עכשיו היא כניראה תעבור לגור פה אחרי שההורים שלי יתחתנו. היום היא באה "לבקר" אותנו.

אני שונאת אותה. אני יודעת שאני אמורה לאהוב את אחותי ואני יודעת שיש הרבה אחים שרבים וכשהם כועסים הם אומרים שהם שונאים אבל באמת בתוך תוכם הם אוהבים אחד את השני. זה ממש לא המקרה אצלנו. היא בת 22 גדולה ממני ב4 שנים. מי שלא מכיר אותה כמוני בטוח שהיא הילדה הכי נחמדה ביקום. היא כל כך חברותית, היא מאלה שניכנסות לחדר שלם עם מלא אנשים שהיא לא מכירה ותוך חצי שעה כולם כבר החברים הכי טובים שלה. אני זוכרת עוד מאז שהייתי קטנה ועוד לא היו פלאפונים לכל אחד אז הטלפון בבית אף פעם לא הפסיק לצלצל וכל השיחות היו רק לה. לי תמיד היו את הכמה חברות טובות שלי, 3-4 לא יותר ואולי כמה ידידים שרק אומרים להם היי. היום דר"א זה השתנה אין לי בכלל חברות ויש לי די הרבה ידידים טובים, אני לא אוהבת בנות אני לא מצליחה להסתדר איתן בדר"כ. טוב סטיתי מהנושא-חזרה לאחותי. בכל מקרה אני לא בטוחה שהיא בעצמה יודעת כמה חברים יש לה. זה לא שיש לה כמה חברים טובים ופשוט המון מכרים/ידידים רחוקים אלא המון המון חברים טובים. היא כזאת שילדים קטנים חולים עליה, היא מאלה שכשמראים אותה להורים אז ההורים דוחפים את הבן\בת שלהם להמשיך להתחבר איתה. כלפי חוץ היא תמיד מחייכת ומנומסת וחיננית ואוהבת אבל אז היא מגיעה הבייתה (בדר"כ רק אני הייתי בבית כי ההורים שלי היו בעבודה) והיא הייתה מוציאה את כל העצבים שלה עלי. אני הייתי קטנה ומטרה נוחה. עוד כשהיינו ממש קטנות, אני מדברת על גילאי הגן והיסודי היא הייתה מרביצה לי מכות רצח. כשאני בת 4 והיא בת 8 זה מן הסתם הבדל כוחות ענקי, לא כמו היום שאני די בטוחה שאני יותר חזקה ממנה. תמיד אומרים שהאחים הקטנים הם הנודניקים שתמיד מציקים והאחים הגדולים תמיד צריכים לסבול אותם. אצלנו זה לא היה ככה, אני פשוט פחדתי ממנה פחד מוות אני זוכרת שאחרי בצפר פשוט הייתי מתחננת לאלוהים שהיא לא בבית ואם היא בבית אז שיהיו אצלה חברים כי ליד החברים שלה היא התנהגה אלי הכי יפה בעולם. ואם שתינו היינו לבד, לא הייתי מתקרבת אליה אם לא הייתי חייבת. ישבתי בחדר שלי וקיוויתי שהיא תשכח שאני שם. היא אף פעם לא שכחה. אני זוכרת שהיא הייתה יושבת במטבח, עושה שיעורים או משהו וקוראת לי (כשאני בחדר שהוא בדיוק בקצה השני של הבית) להביא לה משהו מהמקרר (שהוא צעד אחד ממנה ואם היא תתאמץ היא אפילו יכולה להוציא ממנו משהו בלי לקום מהכסא) ואני הייתי חייבת לעשות כל מה שהיא אומרת כי אחרת היא הייתה נותנת לי כאלה מכות שמשאירות סימנים לכמה שבועות. אני זוכרת שתמיד העדפתי להפגש עם החברות שלי בבית שלהן כי זאת הייתה גם הזדמנות לא להיות לידה וגם פחדתי שהיא תרביץ לי לידן ותעשה לי פדיחות (זה קרה לא מעט פעמים). אמא שלי הייתה מדברת איתה שתפסיק להרביץ לי כשהיא לא בבית, אבל זה אף פעם לא עזר וההורים שלי אף פעם לא באמת הענישו אותה, אז תמיד כשהם לא היו בבית היא הייתה מרביצה לי. מה שהכי עיצבן אותי היה שהם תמיד אמרו לי "מה את עשית שהיא הרביצה לך? את הצקת לה?" ותמיד אמרתי שלא אבל הם לא האמינו לי כי הם לא חשבו שזה הגיוני שהיא פשוט תבוא ותרביץ לי בלי סיבה. אחרי זה גדלנו קצת והתבגרנו והיא כבר כמעט ולא הרביצה לי אבל איכשהו כל דבר קטן שהיא עשתה עיצבן אותי וזה עד היום. דברים שאם מישהו אחר היה עושה היו מעצבנים אותי לשניה וחצי גורמים לי לכעוס עליה במשך שבוע כשהיא עושה אותם. יש לי שנאה אליה וכעס לא מוסבר. אני כבר מזמן לא פוחדת ממנה ואני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שרבנו מכות אבל אני פשוט שונאת אותה, גם כשהיא סתם יושבת לידי ולא עושה כלום. אני שונאת להיות איתה באותו חדר, שונאת שהיא בבית, שונאת שהיא מתקשרת אלינו, גם אם היא מדברת רק עם אמא שלי. כל כך שמחתי כשהיא התגייסה, כל כך שמחתי כשהיא עברה יום אחד לגור עם אבא שלי. ובאמת שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותה. זאת אומרת ראיתי אותה בחגים וסופי שבוע אבל לא ממש הייתי איתה. עבר מלא זמן ואני לא מצליחה לסלוח לה. זאת אומרת סלחתי על זה שהיא הייתה מרביצה לי, זה לא זה. אני כאילו לא מצליחה לסלוח לה על זה שהיא בכלל קיימת. כשהיא התגייסה והיא לא הגיעה הבייתה כמה שבועות, אז סבתא שלי שאלה אותי אם אני מתגעגעת אליה ואני אמרתי שלא אז סבתא שלי אמרה שבטח סתם לא נעים לי להגיד אבל היא בטוחה שאני מתגעגעת. זה לא נכון לא רק שלא התגעגעתי אני קיוויתי שהיא אף פעם לא תחזור. גם היום אני לא מתגעגעת אליה אפילו שאני כמעט ולא רואה אותה והמחשבה על זה שהיא שוב תגור איתי עושה לי רע, למרות שאני יודעת שיכול להיות שאפילו לא נריב פעם אחת. איחלתי למותה כל כך הרבה פעמים, היום אני כבר לא רוצה שהיא תמות אבל אני כן רוצה שהיא תעבור לגור באוסטרליה או משהו ושאפילו לא תתקשר. שיהיו לה את החיים הכי מאושרים בעולם פשוט לא לידי. אני שונאת אותה.