אני עדיין כאן!

לא עבר הרבה זמן והנה אני שוב כאן.

 עידכון קצר לפני שאוכל באמת לפרוק את הלב:

התגייסתי.

...

זהו.

קשה לי בצבא, באמת קשה לי. אני לא מאלה שקצת צעקו עליהן והלכו לבכות\להתחתן\לחזור בתשובה. אבל באמת שאני לא מצליחה להסתדר שם. תמיד היה לי קשה עם מסגרות. גם בבצפר לא הצלחתי לגמרי להתאים את עצמי לחוקים המפגרים שלהם. ההבדל הוא שבבצפר כשלא התחשק לי לעשות שיעורים אז לא עשיתי. נכון זה אחר"כ השפיע על הציון וכן קיבלתי מספיק מכתבים הביתה אבל דוגרי, למי היה איכפת?

בבצפר אם מורה אחת עיצבנה אותי אז הייתי שמה עליה את האות שליד הס' במקלדת(ולא אני לא מתכוונת לב'). בצבא זה קצת יותר מסובך.

ברור שאין מקום להשוות בין בצפר לצבא. ידעתי עוד לפני שהתגייסתי שבצפר זה שכונה וצבא זה משהו אחר לגמרי. אין לי בעיה עם המשמעת, יש לי בעיה עם זה שאני זאת שצריכה להיות ממושמעת. אני רגילה להיות ראש קטן, לעגל פינות,לעשות מה שאסור אבל בשושו. אני לא אחראית, אנ מעופפת  וכל עניין הפק"לים(פקודות קבע לחייל:דברים מעצבנים ולא נחוצים שחייבים להיות עלי כל הזמן ואם מגלים שהם לא אז... באסה.) די מעצבן אותי.. אני כולה קצת יותר מחודש בצבא וכבר הספקתי לשכוח את החוגר שלי פעמיים,להתחלף עם מישהי בדיסקית בטעות,לאבד את הכובע טמבל,לכבס את הפנקס קליעה ולהעלים באורח פלא את הפנקס שבי. כן נענשתי בגלל כל זה מספיק,והמפקדים לא בדיוק מחבבים אותי. גם זה שנירדמתי בשיעור,איחרתי לשמירה,ציירתי על המדים,הפקרתי נשק ושכחתי להגיע לעשות את אחד העונשים שלי לא ממש עזר.

אני כל שבוע אומרת לעצמי שהפעם אני לא אסתבך, אני אעשה בדיוק מה שאומרים לי, בדיוק כמו שאומרים לי. לא יותר ולא פחות. אבל איכשהו אני לא מצליחה. כל פעם משהו אחר קורה לי, זה כאילו במקום מלאך שומר קיבלתי מלאך חבלה שגורם לי לפשל בכל דבר אפשרי בצבא. אני מרגישה כל כך לא מתאימה לשם! אני יודעת שהמשמעת הקשה היא בעיקר בטירונות ובקורס וכשאני אגיע לסדיר זה לא יהיה כל כך נורא אבל פשוט נראה לי שעד שהקורס שלי יגמר הם כבר יעיפו אותי 3 פעמים.

איכשהו כשאני שם כל יום עובר כמו שבוע וכשאני בבית הסופ"ש עובר כמו שעה בודדה. כל יום ראשון אני מגיעה לשם, מחליפה למדי ב' ומרגישה כאילו מעולם לא עזבתי, כאילו אני שם כבר חודשיים ברצף.

בקושי יוצא לי לראות את א'. ביום שבת הוא בדר"כ לא יכול וביום שישי אני מגיעה הביתה נורא עייפה. אז אנחנו ניפגשים בשישי בערב אבל אני לא נישארת עד מאוחר. במשך השבוע היינו מדברים הרבה בפלאפון אבל עכשיו גם זה כבר לא כי כמעט ואין לי זמן שם ועד שאני כבר מוצאת זמן אז הוא לא עונה.

כשאני מגיעה הביתה אמא שלי כל הזמן מתלוננת לי על כמה שהיא עכשיו לבד ושהיא בודדה ושעצוב לה שהבית כל כך ריק ושהיא לא רוצה שאני אלך. כן כי אני פשוט התנדבתי לצה"ל מעודף אידיאלים ציוניים! כל יום ראשון בבוקר כשאני שמה מעלי את המדים אני חושבת לעצמי "יש! היום אני הולכת להציל את המדינה! איזה כיף!" כי אני כל כך נהנת להיות שם ולנקות שירותים הרבה יותר מלהיות עם אמא שלי בבית.

אממ ניראה לי שזהו.. פתאום איבדתי שוב את החשק לכתוב.. רציתי גם לספר על הבנות המגעילות שאיתי בקורס,על האוכל,האוהלים,והרס"פ הילד כאפות המתלהב מעצמו שיש לי אבל אולי פעם אחרת.

ביי בינתיים.. (שביזות יום א' תמיד מתחילה ביום שבת אחה"צ)