אני עדיין כאן!

אז כיוון שיש לי לב קצת שבור(קצת יותר מקצת), החלטתי שכשהנפש חולה זו סיבה מספיק טובה לקבל גימלים:)

מסתבר שבחודשיים האחרונים כשהראש שלי היה עסוק בצבא או בא' פספסתי אירוע די גדול שקרה.. עברו לדירה שלידנו שכנים חדשים!

היום כשפתחתי את הדלת להכניס את העיתון בדיוק יצא החוצה ילד\נער\גבר (איך קוראים לזכר בערך בגילי?) גם כדי להכניס את העיתון של הבוקר

וכמובן שהתגובה הלגטימית והנורמלית למדי שהייתה לי כשראיתי אותו היא :"איפה שמעון??" (שמעון זה אדם זקן ובודד שהיה שכננו מזה 18 שנה) והוא ענה לי :"מי?"

 אני:"מה מי?? זה שגר בדירה שעכשיו יצאת ממנה!"

הוא:"אה הזקן שגר פה לפני שעברנו לכאן? שמעתי שהוא נפטר.."

אני הייתי בשוק לכמה רגעים ואז נכנסתי מהר הביתה וטרקתי את הדלת מרוב הלם. אחר"כ רצתי לאמא שלי:

אני:"אמא!! שמעון מת!!!"

 אמא שלי:"רעות תגידי הכל בסדר? ההלוויה שלו הייתה לפני יותר מחודש.."

אני:"מה?? מתי?? איך? איפה אני הייתי?"

 אמא:"בבסיס אבל סיפרתי לך על זה בפלאפון מה ניזכרת עכשיו?"

אני:"יכולתי לצאת מהצבא בשביל ללכת להלוויה של שמעון ולא אמרת לי?? אממ אופס,כאילו,ממה הוא מת?"

 אמא:"הוא היה בן 96 רעות.."

אני:"אה.. זה הגיוני.. ומתי השכנים החדשים הגיעו?"

אמא:"שבוע אחרי ההלוויה.."

 אני:"ואיך לא שמתי לב אליהם עד עכשיו?"

 אמא:"אולי כי כשסוף סוף היית יוצאת מהבסיס היית הולכת לא' כל הזמן??"

ואז לא רציתי להמשיך בשיחה כדי לא לדבר על א' יותר ונזכרתי שאולי זה לא היה כל כך מנומס לטרוק את הדלת בפרצוף של השכן החדש (חוצמיזה.. הוא היה חמוד) אז יצאתי החוצה וצלצלתי אצלם בדלת, הוא פתח, אני התנצלתי,הוא הזמין אותי פנימה,עלינו אליו לחדר,איכשהו יצא שסיפרתי לו על כל מה שקרה עם א' ואחרי פחות משעה מצאתי את עצמי שוכבת איתו. אני מתחילה לחשוב שאני די קלה.. לא שזה כזה מפריע לי :)

בכל מקרה זה היה טוב וזה הסיח את דעתי מא', אבל לא ניראה לי שיהיה ביננו משהו עוד פעם,זה הרגיש לי חד פעמי כזה אבל הייתי צריכה את זה.. קצת כמו שוקו חם כשחוזרים מסופה ענקית.

אולי עכשיו אני אשים לב יותר למה שקורה סביבי והראש שלי לא יהיה שקוע כל כך עמוקות במישהו אחד שממש לא היה שווה את זה.