אני עדיין כאן!

אני מניחה שאני חייבת לכם סוג של התנצלות על הפוסטים האחרונים.. הם לא ממש היו פוסטים. אבל האמת שלא היה לי מה להגיד מעבר.

הם ביטאו בדיוק את מה שהרגשתי באותו רגע וגם עדיין מרגישה ופשוט לא היה לי מה להוסיף.

לא קרה שום דבר מעניין במיוחד בשבועיים האחרונים. האמת שפשוט לא קרה כלום.

אני מרגישה מנותקת. בכלל לא בעולם הזה. יכול להיות שקרו המון דברים מעניינים בשבועיים האחרונים אבל פשוט לא שמתי לב אליהם כי הייתי שקועה כל כך במחשבות של עצמי. זה גם לא שחשבתי על משהו מי יודע מה חשוב. האמת? אני אפילו לא זוכרת על מה היו המחשבות שלי. אולי לא התנתקתי רק מהעולם.. אולי התנתקתי גם מעצמי באיזה שהוא מקום. אני חושבת שאפשר להגיד באופן סופי שאני בדיכאון.

אתם לא מבינים איזה יום יפה בחוץ עכשיו. אני מסתכלת מהחלון בחדר שלי, רואה את הים שטוח לגמרי. אין שום גלים. יש שמש חזקה פתאום, כמו בקיץ. ושקט... לא שומעת כלום חוץ מאת התיקתוקים של ההקלדה שלי. הדגל שתלוי מחוץ לחלון שלי עוד מיום העצמאות הקודם מתנופף ברוח מדי פעם. הרמוני משהו. יכל להיות יום יפה לצאת לאיזה טיול בצפון, לשחק קצת בשלג. אם היה לי עם מי.

אבל אני פה בבית בטרנינג שלי. אני מפחדת להסתכל על מצב השיער שלי כי לא סירקתי אותו כבר יומיים. לא שבאמת איכפת לי איך הוא ניראה, אבל סתם קצת מטריד כי עד שהוא כבר ארך לי אני בטח אצטרך לעשות שוב קרחת.

הייתה לי מחשבה להתאבד אתמול. החלטתי שזה יכול להיות די מגניב. מין מוות סימבולי שכזה. מהסוג שאחר"כ עושים סרטון מרגש בפייסבוק עליו. לכתוב מכתב עם משפט אחד או שניים שלא ממש מספר כלום. רק מעביר איזה שהוא מסר.

אבל בסוף ירדתי מהרעיון.

 אין לי אומץ.

גם אין לי ממש סיבה להתאבד. לא שצריך סיבה. סיבה תמיד אפשר למצוא. לפעמים פשוט יש לי מין חשק כזה להתאבד. קשה לי להסביר את זה. אני לא מאמינה שאני באמת אעשה את זה יום אחד אז אין לכם מה להשאיר לי תגובות לחוצות, אבל לפעמים פשוט יש לי חשק כזה.

מאז גיל 13 כתבתי בין 10 ל15 מכתבי התאבדות בלי שהייתה לי בכלל כוונה להתאבד באותו יום. אני מניחה שזה מין קטע כזה של גיל ההתבגרות. אני בטוחה שאני לא הבן אדם היחיד שחשב על להתאבד לפחות פעם אחת בחיים שלו.

בכל מקרה סטיתי קצת מהנושא. הנושא היה שלא כתבתי כי אין לי מה לכתוב. לא השתנה כלום מאז הפוסט האמיתי האחרון שלי. לא מבחינת דברים שיכלו לקרות ולא מבחינת ההרגשה הפנימית שלי. שפשוט אין לי אף אחד. הבן אדם היחיד שיש לי סוג של תקשורת איתו הוא אמא שלי. וגם לא ממש. אני רואה אותה בערך שעתיים ביום והתקשורת שלנו מסתכמת בזה "רעות אכלת?" "לא" "למה לא?? בואי לאכול הכנתי ___" "אני לא רעבה" "טוב אם את רוצה למות מרעב בבקשה, אני לא קוברת ילדה אנורקסית!" "טוב"

אל דאגה אני ממש לא אנורקסית. פשוט אין לי תיאבון בזמן האחרון. ירדתי 3 קילו ואני חושבת שזה דווקא הדבר הטוב היחיד שקרה לי בשבועות האחרונים.

בכל מקרה זה עידכון שאומר "אין לי מה לעדכן"

רק אני יכולה להגיד את המשפט הזה בדרך כל כך ארוכה.יש לי נטייה לחפור כשאני לא מרוכזת ואז אני פשוט כותבת כל מה שעובר לי בראש בלי שזה היה מתוכנן להיות בפוסט בכלל.

שיהיה לכם סופ"ש נעים.