אני עדיין כאן!

אתמול יצאתי.

איזה אחד שלא דיברתי איתו כמה חודשים התקשר ואמר "לא ראיתי אותך שנים פקה פקה" וקיצר הזמין אותי ועוד כמה אנשים לשבת באיזה פאב. האמת שלא כל כך התחשק לי לצאת. אני יודעת שאני כל הזמן מתלוננת על זה שכבר שנים לא יצאתי ואין לי עם מי וכל זה אבל ככה זה, ככל שלא עושים שום דבר ככה אין כוח לעשות שום דבר. כמו שככל שישנים יותר שעות ככה מרגישים יותר עייפים. לפחות אצלי זה ככה.. אם אני ישנה 6 שעות אני עייפה לרבע שעה כשאני מתעוררת ואז אני ערנית כל היום. אם אני ישנה 16 שעות אני ממשיכה להיות עייפה כל היום ורק חולמת על לחזור כבר למיטה. מוזר אבל ככה זה.

בכל מקרה החלטתי בכל זאת לצאת כי למרות שלא כל כך התחשק לי, ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי. אז היינו אני ועוד כמה ידידים שלי שלא ראיתי כבר מלא זמן.

כולם היו גברים. הזכיר לי שאיתם אני מסתדרת הכי טוב (ולא לא שכבתי עם אף אחד מהם אתמול)

בכל מקרה זה רק דיכא אותי יותר, כי גיליתי שההרגשה שלי ש-כולם מתקדמים, ועושים דברים חדשים בחיים שלהם, ודברים משתנים אצלם, ורק אצלי הכל תקוע במקום- היא נכונה.

כולם ישר התחילו עם השאלות "נו מה חדש?" "מה השתנה?" "ספר\י משו!" ולכולם היה באמת מה לספר, על החברה החדשה, על הדירה החדשה, על התפקיד בצבא, על האנשים החדשים שהם הכירו, על התוכניות שלהם לעתיד ועל כמה הכל כל כך השתנה מאז הימים של התיכון. ואני לעומת זאת שוב גיליתי שאצלי הכל נישאר אותו דבר.

הם כולם שמו לב שאני מבואסת והטילו על עצמם משימה לגרום לי לחייך. אז כן הם שיכרו אותי קצת וסיפרו לי בדיחות ועשו שטויות ובאמת יצא שחייכתי אבל ברגע שהם הלכו החיוך ירד ונישארתי שוב לבד עם עצמי. האמת שגם כשהייתי איתם הרגשתי לבד..

 אני יודעת שאני לא אצליח להתקדם לשום מקום אם אני אמשיך עם הגישה הזאת וההרגשה הזאת של הרחמים העצמיים, אבל באמת שאני לא שולטת בזה. פשוט רע לי. אני כבר לא בטוחה שאני יודעת אפילו למה. כאילו ברור שאני יכולה לשפוך 70 נושאים שהם רעים והייתי רוצה שיהיו אחרת אבל אין משהו אחד מסוים שגורם לי להיות עצובה. אולי זה פשוט הכל ביחד.

תמיד יש מליון ואחת דברים רעים שאנשים יכולים לחשוב עליהם ובכל זאת לא להיות מדוכאים, אבל ההבדל הוא שלכולם, חוץ מההמון דברים רעים שקיימים אצלם בחיים, יש גם המון דברים טובים שמאזנים את המשוואה, ואני לא מצליחה לחשוב על הדברים הטובים. אני יודעת שהם קיימים. אני יודעת שתמיד יכול להיות יותר גרוע. אני יודעת שאני לא המקרה הכי קשה במדינה. אני יודעת שבורכתי בהמון דברים ושכן יש לי דברים טובים בחיים. אני פשוט לא מצליחה להזכר מהם. לא מצליחה לחשוב על שום דבר טוב. גם כשאני מצליחה לחשוב על משהו טוב אני באופן אוטומטי מוצאת מה רע בדבר הטוב שמצאתי.

אולי אני פשוט צריכה מישהו שיעיר לי את העיניים. שפשוט יגיד לי, ייתן לי רשימה של דברים טובים שיש לי בחיים. אולי זה מה שאני צריכה כדי לצאת מהדיכאון הזה. כי אני לא מצליחה לחשוב עליהם לבד. לא משנה כמה אני מתאמצת, עולים לי רק דברים רעים לראש.

מצד שני אם היה לי מישהו שיעיר לי את העיניים, אולי לא הייתי בדיכאון מלכתחילה.