אני עדיין כאן!

אל דאגה. אני בסדר.

אוף לא כיף לי.

לאן שאני לא הולכת אני רואה מלא זוגות. כל האנשים שהכי קרובים אלי כבר מצאו את בחירי לבם. כל הזמן נדמה לי כאילו החיים של כולם מתקדמים ומתפתחים ואני נישארת תקועה במקום. אני לא מרגישה שמשהו בחיים שלי השתנה באופן משמעותי מאז שסיימתי תיכון. פעם לכולם היו מערכות יחסים שניגמרות אחרי חודשיים או שלושה וזה היה נורמלי לחלוטין. אם היה זוג שהחזיק יותר מחצי שנה, כולם היו אומרים "וואי הם כבר נצח ביחד" ועכשיו אני שמה לב שכולם מחזיקים במערכות יחסים ארוכות, האהבה פורחת וניראה שאם שום דבר לא ישתבש בשנתיים הקרובות הם כבר יעמדו מתחת לחופה. ואני? כרגע אין לי אף אחד.

יש לי פוטנציאל להיות עם השכן אבל כל יום שעובר אני מרגישה כאילו זה כבר לא יקרה.. אנחנו כבר כמעט ולא מתראים וכשאנחנו כן, לא קורה יותר מדי ואני מרגישה כאילו ירד לו ממני וזה כבר לא יתפתח לשום מקום. או שלי ירד ממנו? אני כבר לא יודעת. בכל מקרה אני חושבת שהוא כבר לא על הפרק. חוץ מהצבא אני כמעט ולא יוצאת לשום מקום. ניסיתי לחשוב איזה גברים אני מכירה מהבסיס ואני לא מצליחה לחשוב על אף אחד שאני נימשכת אליו או שאני מחבבת בצורה שיכולה להתפתח לאהבה. וחוץ מהבסיס אני הרי כל הזמן בבית אז איפה אני בדיוק אמורה למצוא את האחד ששם בשבילי? כבר כמעט ואין לי קשר עם האנשים מהתיכון (לא שהיו לי בתיכון יותר מדי חברים) ואני לא יודעת אם זה נכון או לא אבל אני כל הזמן בהרגשה שהם תמיד ביחד, אחד עם השני, יוצאים ביחד, מבלים ביחד, מדברים המון ואני כאילו יצאתי מהחבורה שלהם. שעכשיו, ביום שישי בערב, כשאני תקועה בבית מול המחשב, הם בטח כולם ביחד עם הבני ובנות זוג שלהם באיזה פאב או מסיבה שאני לא הוזמנתי אליה. אני מרגישה לבד. אין לי חברים, אין לי חבר ואין לי גם דרך למצוא לי אחד. ברור שאני יכולה לצאת לי לבדי לאיזה פאב ובמקרה להכיר שם את בחור חלומותי.. אבל באמת, הרי אני לא באמת אצא לבדי לפאב ואם כן יש סיכוי יותר גדול שאני אשב שם לבד וגם אחזור חזרה הביתה לבד. אז ככה יוצא שאני נישארת תקועה במקום. הדבר היחיד שקיים בחיים שלי עכשיו זה הצבא. וזה לא דבר כזה כיפי להיות שייכת אליו. כולם רק מחכים לסופי שבוע כדי להשתחרר קצת, לצאת לבלות עם חברים, ללכת לישון מאוחר ולבזבז את כל השבת על שינה ובערב שוב לצאת עם חברים. מנסים להספיק כמה שיותר לפני שהשבוע יתחיל שוב. אני גם רק מחכה לסופי שבוע אבל אז הם מגיעים ואני לא עושה כלום. אני קמה שעתיים יותר מאוחר מהרגיל אבל זה סתם כי אני עייפה מהשבוע הארוך, לא כי יצאתי לשתות וחזרתי ב5 לפנות בוקר. לא יצאתי בסופי שבוע כבר חודשיים בערך ובעצם מאז שהתגייסתי לא עשיתי שום דבר עם החיים שלי. אומנם אנחנו רק בני 18-19 אבל אני מרגישה שכולם כבר התבגרו והתבססו ומצאו אהבה ואת המקום שלהם בעולם הזה ואני שוב חזרתי לבועה שלי.