אני עדיין כאן!

אז כיוון שיש לי לב קצת שבור(קצת יותר מקצת), החלטתי שכשהנפש חולה זו סיבה מספיק טובה לקבל גימלים:)

מסתבר שבחודשיים האחרונים כשהראש שלי היה עסוק בצבא או בא' פספסתי אירוע די גדול שקרה.. עברו לדירה שלידנו שכנים חדשים!

היום כשפתחתי את הדלת להכניס את העיתון בדיוק יצא החוצה ילד\נער\גבר (איך קוראים לזכר בערך בגילי?) גם כדי להכניס את העיתון של הבוקר

וכמובן שהתגובה הלגטימית והנורמלית למדי שהייתה לי כשראיתי אותו היא :"איפה שמעון??" (שמעון זה אדם זקן ובודד שהיה שכננו מזה 18 שנה) והוא ענה לי :"מי?"

 אני:"מה מי?? זה שגר בדירה שעכשיו יצאת ממנה!"

הוא:"אה הזקן שגר פה לפני שעברנו לכאן? שמעתי שהוא נפטר.."

אני הייתי בשוק לכמה רגעים ואז נכנסתי מהר הביתה וטרקתי את הדלת מרוב הלם. אחר"כ רצתי לאמא שלי:

אני:"אמא!! שמעון מת!!!"

 אמא שלי:"רעות תגידי הכל בסדר? ההלוויה שלו הייתה לפני יותר מחודש.."

אני:"מה?? מתי?? איך? איפה אני הייתי?"

 אמא:"בבסיס אבל סיפרתי לך על זה בפלאפון מה ניזכרת עכשיו?"

אני:"יכולתי לצאת מהצבא בשביל ללכת להלוויה של שמעון ולא אמרת לי?? אממ אופס,כאילו,ממה הוא מת?"

 אמא:"הוא היה בן 96 רעות.."

אני:"אה.. זה הגיוני.. ומתי השכנים החדשים הגיעו?"

אמא:"שבוע אחרי ההלוויה.."

 אני:"ואיך לא שמתי לב אליהם עד עכשיו?"

 אמא:"אולי כי כשסוף סוף היית יוצאת מהבסיס היית הולכת לא' כל הזמן??"

ואז לא רציתי להמשיך בשיחה כדי לא לדבר על א' יותר ונזכרתי שאולי זה לא היה כל כך מנומס לטרוק את הדלת בפרצוף של השכן החדש (חוצמיזה.. הוא היה חמוד) אז יצאתי החוצה וצלצלתי אצלם בדלת, הוא פתח, אני התנצלתי,הוא הזמין אותי פנימה,עלינו אליו לחדר,איכשהו יצא שסיפרתי לו על כל מה שקרה עם א' ואחרי פחות משעה מצאתי את עצמי שוכבת איתו. אני מתחילה לחשוב שאני די קלה.. לא שזה כזה מפריע לי :)

בכל מקרה זה היה טוב וזה הסיח את דעתי מא', אבל לא ניראה לי שיהיה ביננו משהו עוד פעם,זה הרגיש לי חד פעמי כזה אבל הייתי צריכה את זה.. קצת כמו שוקו חם כשחוזרים מסופה ענקית.

אולי עכשיו אני אשים לב יותר למה שקורה סביבי והראש שלי לא יהיה שקוע כל כך עמוקות במישהו אחד שממש לא היה שווה את זה.

מצחיק איך הגלגל מסתובב לפעמים.. לפני שבועיים אמרתי שכבר נובמבר ואני עדיין מתהלכת עם חולצה קצרה וסנדלים והנה בכמה ימים האחרונים לא הפסיקו לרדת גשמים בכל הארץ, ממש עכשיו יורד פה גם ברד,סופות רעמים וברקים ואיזה דייג שפגע בו ברק מת. דיברתי יותר מדי כניראה..

אתמול רציתי לכתוב פוסט על זה שבחודש הראשון שלי בצבא היה לי ממש קשה אבל עכשיו כשאני כבר בשירות הסדיר שלי, דווקא נחמד לי וצבא פתאום לא ניראה לי דבר כל כך נוראי. רציתי אתמול לכתוב פוסט על כמה שאני מאושרת ושהכל הסתדר לטובה בסופו של דבר. אבל לא היה לי זמן כי הגעתי הביתה די עייפה ולכן דחיתי את הפוסט להיום. רק שבאופן פתאומי הנושא של הפוסט השתנה.

אני וא' ניפרדנו.

או יותר נכון א' זרק אותי. בגד בי וזרק אותי. אף פעם לא זרקו אותי.. תמיד זרקתי אותם לפני שהם הספיקו. אבל אותו באמת אהבתי.. פעם ראשונה שהרגשתי שאני באמת מאוהבת במישהו.. הוא היה כל כך מקסים וטוב. הייתי צריכה לדעת שזה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי.. היום התקשרתי אליו בזמן ההפסקת צהריים שלי והשיחה הלכה ככה:

אני:"היי מה קורה?"

א': בדיוק חשבתי עליך..

אני:"אף פעם לא נישמעת כל כך מבואס מזה שחשבת עלי.. השמנתי?"

א':נו די עם הצחוקים שניה, אני רציני..

אני:מה קרה?

א':תקשיבי..

אני:או או..

א': אנחנו צריכים לדבר..

אני:דבר

א': ביום ראשון נישקתי מישהי

אני: כוסית?

א': רעות אני רציני!

אני:טוב מה אתה צועק?

א': כי אני מנסה להגיד לך משהו ואת לא מקשיבה!

אני:טוב טוב אני מקשיבה.. מה זתומרת נישקת מישהי?

א': היא נישקה אותי אבל אני לא ממש הפסקתי אותה

אני:למה אתה מספר לי את זה?

א': כי הרגשתי ממש רע עם זה אחר"כ ו..

אני:אה אתה הרגשת רע?

א': באמת הרגשתי רע.. ולא הפסקתי לחשוב על זה ואז פתאום הבנתי שנימשכתי אליה.. ואם אני נימשך אליה וממשיך לחשוב עליה גם עכשיו אז כניראה שמשהו ביננו לא בסדר

אני: אז אתה ממשיך לחשוב עליה גם עכשיו?

א':זה לא מה שהתכוונתי

אני: אז למה התכוונת?

א': בכל מקרה אני חושב שאנחנו צריכים להפרד.

אני:שותקת

א':את שם?

אני:שותקת

א':תקשיבי רעות אני מצטער אני יודע שזה קשה לך וזה בא בהפתעה כי הכל היה אצלנו כאילו טוב אבל תדעי שזה באמת לא את, זה אני

אני:אני לא מאמינה שאמרת את המשפט הזה עכשיו

א':אבל זה נכון

אני:ניתוק.

בן זונה.