Thunderbolts an lightning, Very very frightning

אחרי כל כך הרבה זמן בלי נגישות לאינטרנט, גיליתי עד כמה אני מבססת את חיי החברה שלי עליו. סביר להניח שזה לא בריא.

קודם כל, אני אתחיל בכך שאני אומר עד כמה אני נרגשת. זאת תחושה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן... אני מניחה שאפשר לקרוא לזה אהבה. הו... אינטרנט. כן. אני משערת שגם זה לא בריא.

סביר להניח שהמעט שנכנסו לבלוג שלי מפעם לפעם, כבר לא מעלים את המחשבה להציץ בו, מכיוון שכל כך הרבה זמן עבר מאז כתבתי פוסט... ואני משערת שבקרוב אני אפסיק לגמרי, משום שאני כבר בקושי מצליחה לכתוב משפט בלי למחוק אותו לפחות פעמיים (אם הייתי משאירה את כל המשפטים שכתבתי ומחקתי בפוסט הזה, הפוסט היה מגיע לממדים עצומים).

אני משערת שעדיף לקיים שיחות ישירות עם אנשים, לעזוב את כל העניין של הבלוג. בזבוז אנרגיה.

אולי יהיה לי משהו מעניין לכתוב אחרי כנס אייקון ופתאום אני ארגיש נלהבת להאריך את הבלוג הזה בפוסט נוסף. הידד!

שנה טובה (:

SO LONG, AND THANKS FOR ALL THE FISH