אז מה יש בימי שבת שהם ככה מדכאים אותי?
אולי זה רק כשאני נשארת לבד בבית?אולי זה כי סתם אין לי מה לעשות בחיים?אולי זה כי בכל יום שבת יש יום בהיר ויפה בחוץ ואני כמו מפגרת יושבת בבית ומדברת עם הקירות..!?
אוף!פשוט אוף!
החיים שלי מתפרקים לי ממש מול העיניים,ובמקום לקום ולעשות מעשה,אני יושבת ובוהה בהם.
בכל פעם אני כועסת על עצמי מחדש על זה שאני נותנת לחיים שלי להתפורר לי כל פעם עוד קצת מול העיניים,אבל בכל פעם אני גם לא עושה כלום מחדש.
תמיד אני מסתכלת על חיים של אחרים ומקנאה.אפילו אם האנשים האלה אומללים,ואף אחד לא אוהב אותם,אני מקנאה.יודעים למה? כי כולם שלמים עם עצמם.זה מה שמחזיק אותם.
אז מה אם כולם מתרחקים ממך?אתה שלם עם עצמך וזה בסדר.
אז מה את מסתובבת בכל הפסקה עם חבורה של פרחות צעקניות,שהן בדיוק ההפך מהאנשים שאת רוצה להיות איתם,אבל אין לך ברירה,כי אין לך חברות אחרות( =\ ).אם את שלמה עם זה,זה בסדר גמור.
אבל אם את כמוני,לא סובלת אותן (וזה הדדי),ולא אוהבת את איך שהן מתנהגות,מתלבשות,מדברות או את מה שהן שומעות אז את בבעיה רצינית.
אז עכשיו אני נמצאת במצב שבו כל אחד רומס אותי.
יש לי מלא שאלות.
למה זה צריך להיות ככה?למה כל "חברי הטיים אווט" מתרחקים ממני פתאום?למה אף אחד לא מסכים לקבל אותי?זה משהו שעשיתי?משהו שאמרתי?למה כל פעם שאני מנסה דוחים אותי שוב ושוב?
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיות בחברה.
במשך השנים השתניתי.השתניתי ואני עדיין משנה כמעט את כל כולי רק בשביל שיקבלו אותי.אני משנה את עצמי לפי החברה.ומה אני מקבלת?יריקה ענקית בפרצוף.
למה?למה הדשא של השכן תמיד ירוק יותר?למה אני תמיד רוצה לחיות חיים של אחרים?למה אני לא לומדת להסתדר עם החיים שלי?למה אני פשוט כבר לא מתה וזהו??
למה??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.sb.