לצערי,את הסיפור המשעמם מהפוסט הקודם אני לא אמשיך...שמתי לב שהוא ממש אבל ממש משעמם אתם.ולמען האמת,גם אותי...
אני אהיה אנושית ואפסיק את הסיפור הזה....
שמתי לב,בזמן האחרון,שמכתבים נורא עוזרים לי לשחר את הרגשות שבי בדרך ברורה(פאק!איזה משפט של פסיכולוגית!).לא שאני מוסרת אותם לאנשים שהמכתבים מופנים אליהם....אלה סתם רגשות שהם לא צריכים לראות...חח
אז הנה אחד מהמכתבים שכתבתי לאמי היקרה,מיד לאחר עוד אחד הריבים מהמטומטמים שלנו:
אמא יקרה:
מה יהיה?מה יהיה הסוף?איתנו...עם כולם..
אם זה ימשיך ככה לא נגיע רחוק.
את צריכה לפעמים להבין אותי וגם את הצרכים שלי.
אם תחשבי עליי קצת ותנסי להיכנס לראש שלי,אני מאמינה שמשהו בך ישתנה.
אם תנסי לדבר איתי לפעמים,לא רק כשצריך לתלות כביסה או לנקות את הבית,אני מאמינה שתמצאי משהו בתוכי.את רק צריכה לחפש.ואם את באמת תרצי למצוא,את תצטרכי לחפש עמוק.
כי אחרי כל מה שעברנו,אני ואת,ואחרי כל מה שאת העברת עליי,ואני מודה-גם אני העברתי עלייך,לאט לאט נסגרתי בפנייך.
ועכשיו,אני לא אהיה מסוגלת להאמין שאת באמת תרצי לדבר איתי,כי אני כבר התרגלתי לכך שאת מחפשת אותי רק כשיש מה לעשות בבית,או כשיש לך עבודה כלשהיא לתת לי לעשות.
שנים שאני מנסה להסביר לך גם את הצד שלי.מה אני מרגישה.
אבל מכיוון שאת היית כל כך עסוקה בעצמך,וכמה אף אחד לא מתחשב בך,וכמה את עושה הכל לבד וכמה את מסדרת ומנקה,לא שמת לב לאלה שסביבך.לא שמת לב שיש לך גם ילדה קטנה.
תמיד אני אומרת לעצמי שכשאני אהיה אמא,אני לא אנהג כך,איך שאת מתנהגת,אני אתנהג בדרך אחרת,כי אני מבינה עכשיו את הצד הזה.אני מבינה אותו טוב מאוד.ניסיתי להסביר לך כבר מיליון פעמים איך אני מעדיפה שתתנהגי אלי,לא שרציתי לשנות את ההתנהגות הכללית שלך,אבל,איכשהו הרגשתי תמיד שאלי את מתנהגת שונה.תמיד.
אבל את העדפת להתעסק בעניינים שלך.כנראה שהם יותר חשובים ממני.
אני תמיד מסתכלת על החברות האחרות שלי,ואני מודה-אני קצת מקנאה בהן.
אני רואה ושמה לב איך הן מדברות עם האמהות שלהן.
ואני תמיד שואלת את עצמי למה כל הבנות והאמהות האחרות הן חברות.לא אמא ובת,כמונו.אלא חברה וחברה.
למה אצלנו זה אף פעם לא יהיה כך?מה שונה בנו?מה יש להן שאין לנו?למה הן חברות ואנחנו רק אמא ובת?למה?
אני רוצה לפעמים שתביני גם אותי.
שתביני,שאם אני מסתגרת בחדר,אני לא רוצה כסף.אני רוצה קצת חום ואהבה.
כן,תתפלאי,אבל אני גם בנאדם.גם אני רוצה לפעמים איזה חיבוק אוהב.גם אני רוצה שתשאלי אותי איך היה היום שלי...
את תמיד מכניסה לי מילים לפה.
אני זוכרת שעד לפני שנתיים אני וסיוון,אני וורד,לא היינו סתם אחיות.אנחנו היינו החברות הכי טובות.שלושתינו בילינו כל כך הרבה זמן ביחד.היינו האיחוד שיכול על כולם.
בשנתיים האלה,היית עסוקה בלשנות את הדעה שלי לפי איך שנוח לך,ולהציג אותה בפני כולם.שכולם ידעו שזאת הדעה (השקרית) שלי.זאת ולא אחרת.
מפה לשם,מצאתי את עצמי בכל המשפחה הגדולה הזאת,לבד.בלי ייעוץ.בלי חברות.כולם הפכו להיות המשפחה שלי יותר מאשר החברים שלי.כאילו,בגלל שאנחנו אחים,אז אנחנו חייבים להיות ביחד.
מיליוני פעמים ניסיתי להיכנס לתוך "מעגל המשפחה" הזה שנוצר.ושמתי לב,פתאום,שיש מן משהו כזה,שלא רוצה שאני אכנס למעגל.
ואז הבנתי.הבנתי שאני בחוץ.
ומאז ועד היום,אני עושה את כל מה שאת מבקשת ממני.
את תמיד אומרת שיש תורנויות לניקיון הבית בסוף השבוע,לעשיית הכלים.ואיכשהו,תמיד אני מוצאת את עצמי מנקה,מסדרת,מכבסת.
אפילו שאני מנסה ללמוד,ואני נהיית עקשנית,ובמקום לשטוף את הבית אני מתכוננת למבחן שיש לי יום למחרת,את מביאה את סיוון כדי שתוציא אותי מהחדר.שדווקא אני אנקה את הבית לבד.
מדהים איך הפכתי תוך פרק זמן קצר (יחסית),מחברה לעבד.הפכתי להיות הפועלת של הבית הזה.
אני תמיד זו שמנסה ליזום איתך זמן איכות.אני תמיד ניסיתי לתקן את מה שקרה,לפני שיהיה מאוחר מדי.
אבל זהו.עכשיו כבר מאוחר מדי.אין דרך חזרה.
רציתי להיות חברה שלך,ואת לא נתת לי הזדמנות.
רציתי.
רק רציתי.
לילה טוב..
סיגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.sb.