ובכן, התיישבתי לכתוב פוסט פרידה, באיחור לא אופנתי, אבל החלטתי לוותר על הענין ובמקום זאת לכתוב פוסט חזרה. הרי חייב להתבצע עידכון כלשהו במרחבי הטבעת המתה הזאת (בואו והצטרפו בהמוניכם לטבעת הרפאים של ישראבלוג!).

אז מאיפה אני חוזרת? תאמינו או לא, מניו זילנד. ארץ הכבשים.

ואיך הגעתי לניו זילנד? טוב, התברר שמוני ירש מיליון שקל מאבא שלו, שנפטר בערך יומיים אחרי כתיבת הפוסט האחרון (כלומר, מזמן). טוב, לאחר שמוני התאושש מהעובדה שלאלוהים יש אבא, הוא החליט לקחת את כל הצדיקים בבית המשוגעים לחופשה. ומאחר והוא מכיר רק אותנו, חבריו האחרים לתא, הוא החליט לא להיות בררן במיוחד, ולקחת את כולנו איתו לניו זילנד, שם תהיה לו ההזדמנות לחזות באלוהים (הוא לא עיקבי במיוחד).

ברחנו באישון ליל, כי מוני החליט שזו ההתנהגות ההולמת מסע שכזה. באמצע הדרך מוני נזכר שאלכס צריך בכלל ללכת לגיהנום, ולכן הוא הימם אותו בעזרת עירוי דם (מיועד לחולים קיצוניים במיוחד). ונטי אחרי זה כמעט הרס את הכל עם קולות הוונטילטור המקולקל שלו, אבל איכשהו הצלחנו לברוח, אחרי ששכנענו את חפציבה שהבניין הוא לא של החברה שלה ולכן היא יכולה לעזוב אותו, ושכנענו את פליפר שהוא יוכל לשחות גם ביבשה, והלכנו אל הנמל הקרוב (שהיה ממש רחוק, אבל לא נורא).

כשהגענו הקברניט של הספינה היחידה שעגנה שם סירב לנסוע לניו זילנד, אז קנינו את הספינה שלו.

אי אפשר להגיד שהשיט לא היה בעייתי, כי אני, על ארבע טלפיי, השטתי את הספינה יותר טוב מכל האחרים, כלומר עליתי על שרטון רק פעם אחת.

אבל בסופו של דבר הגענו.

לסיביר.

אין לי שמץ של מושג איך זה קרה, אבל זה קרה. אז הסתובבנו, ופנינו לכיוון השני.

ובסופו של דבר הגענו לניו זילנד. אח, ניו זילנד! כרי דשא מכל עבר, הרים גבוהים שאפשר לנסות לעוף מהם, בתי חולים מעולים לסיים בהם את ניסיון התעופה...

כן, היה כיף. אבל הכבשים האחרות כל הזמן הציקו לי, כי הן לא הצליחו להבין אותי. והן הפליצו כל הזמן. כששאלתי אחת מהן, שידעה עברית כבשית ברמה מינימלית כלשהי למה הן מפליצות כל הזמן, היא ענתה לי שזו שליחות כלשהי. משהו שבני האדם מצפים מהן לעשות בשביל להגביר את אפקט החממה (זה לא מדיוק. למען האמת, היא אמרה משהו בסיגנון: "זו מן הליכה כזאת... נו, שעושים בלי... נו, איך קוראים לזה... זה כמו להגשים את המט... מט... איך שלא קוראים לזה, רק באמצע. האלה עם הרגליים רוצים את זה. משהו עם ירקות... נו...").

אבל הדבר המרגש באמת שקרה במהלך הטיול היה שונטי השיג לעצמו ונטילטור שיעשה רעשים במקומו.

זה לא היה מרגש כשלעצמו, אבל פליפר וחפציבה חטפו ממנו מכת חשמל באחת ההתפוצצויות, ועכשיו הם מסוגלים להבין אותי (באמת, לא מתוך שגעון).

אני חושבת שזה היה ונטילטור קסום.

בכל מקרה, לכולם כבר נמאס מניו זילנד, ומוני ראה את ההשתקפות שלו במראה כל כך הרבה פעמים, שהוא החליט להתנצר.

אז חזרנו ארצה, ואנחנו גרים עכשיו בבית של חפציבה (מפתיע, אבל יש לה אחד). למרבה ההקלה, ונטי גר בממ"ד וככה לא שומעים אותו.

הדבר היחיד שלא הצלחתי עדיין זה לעוף.

אבל איך אומרים? אי אפשר לקבל הכל בחיים. לפחות עד שאני אוכיח אחרת.

ועכשיו לנושא העיקרי של הפוסט: מהי מיטה?

ובכן, מיטה היא משהו מעץ, שבדרך כלל תוקעים עליו מזרון ושכבשים לא ישנות עליו. חוץ ממני. אבל רוב הכבשים גם לא כותבות בלוגים במחשב או מנסות לעוף, אז נתעלם ממני לצורך הענין.

מיטה היא גם כלא. לפחות המיטה בבית המשוגעים הייתה כזו.

מיטה היא גם משמעות החיים. לא שיש לי הסבר למה.

מיטה היא מקום מקלט, אם אתה באמת חושב שהחיים שלך כאלה זועתיים (או אם אתה טיפש מספיק בשביל לשים מיטה על הראש).

מיטה היא מיטה, אך אין היא ממיתה, מאחר והמיטה בעצמה מתה, אם כי מותה לא התרחש במיטתה, אלא במיטתו של השכן, אשר שכן בשכנות שכונתית על יד מיטתה של המיטה.

שאלה יותר רלוונטית תהיה: איך נפטרים מהמיטה, ולא נפטרים במיטה?

שאלה עוד יותר רלוונטית תהיה למה לשאול את השאלה הקודמת, אך לא נשאל אותה. וחבל שכך, כי נמצא את עצמנו עונים עליה (על הקודמת).

...

טוב, אז הדרך הכי פשוטה להפטר מהמיטה היא לשבור אותה, או לתת אותה לשכן אם הוא בדיוק שבר את שלו.

עוד דרך היא להפוך אותה למדורת ל"ג בעומר, או כל חג אחר בו אתם שוחטים כבשים מסכנות כמוני.

או להחליט שהיא ארון.

או לתרום אותה לנזקקים בתור מזון משומר.

או להגיד לחברת הובלות שאתה עובר לרחוב דיזינגוף 42 בתל אביב, לתת להם רק את המיטה ולהשאר בבית (עם דיירי רחוב דיזינגוף 42 בתל אביב הסליחה).

מקווה שנהנתם, אפילו שאתם לא קוראים פה

הכבשה הרושמת