ב-25 ליולי זה שנה,

שנה שלמה, ופאקינג שנה שלמה.

ואני באמת לא יודעת אם אני צריכה לחייך או לא, כי משהו מרגיש טוב, אבל אי אפשר לשכוח את החלק שרע.

אני רוצה לצחוק עד סוף העולם, כי באמת לא האמנתי, כי באמת וויתרתי, על עצמי,

השלמתי. ככה אני וזה מה שיהיה, ודי.

ואם אני אמיין את כל החיים שלי שנה אחרי לשתי קבוצות, אני אסתכל על כל האושר שמציף אותי, ועל החיוכים, ועל הכייף, והחברים והציונים,

אבל אני לא יכולה להוריד מהמשוואה הלא פוסקת הזו את 10 הקילו הנוספים ואת סימני המתיחה שמזכירים לי כל פעם מחדש על מה וויתרתי.

ב-25 אני רוצה לצאת ולחגוג ולחייך כל היום, באמת שכן, ולהיות גאה בי, כי הצלחתי, גם כשהכל היה כמעט אבוד,

אבל משהו פה מרגיש לי שלחגוג זה יותר מידי, ובאמת, באמת אין צורך.

אתם תסלחו לי על חוסר ההשקעה בכתיבת כל הפוסטים נכון? :)