כן,כן אתם אוליי הולכים עם חולצות המארחות את ספיידרמן, צווחים לצדק.
אבל בינינו? רוב הסיכויים, שנמלאתם שלא ברצונכם בהערצה לדארת'ויידר, והג'וקר מעורר בכם התרגשות לא קטנה.
לא לחינם ילדות קטנות מתלהבות מעיסוק במאגיה שחורה והשטן מעורר בכן בנות, יותר ענייין מישו.
ואם היו נשארים לכם חודשיים לחיות לא הייתם שוקלים אפילו לרגע לרוץ להתנדב לצלב האדום, אבל אולי.. אולי לא הייתם מתנגדים לשדוד בנק?
כי תראו אותנו, מהיום שבו נולדנו, מרגענו הראשון על הפלאנטה הקטנה שלנו, בין המילים הראשונות שנשמע תהיה "אסור".
וה"אסור" הזה לא יעלם לשום מקום, הוא ידבק אלינו, ולא יירד עם שום מים או סבון, למעשה עם הזמן יצטרפו למילה נתעבת זו מספר ידידים קטנים ומרגיזים בשם "חובה", "חשוב"..
ואנחנו משלים את עצמינו לרגעים מספר, שהנה היננו בני אנוש חופשיים א' א', אבל יודעים טוב מאוד, או נכון יותר, מרגישים טוב מאוד, שאנחנו בעצם סגורים בכלא צר ומסוגר - החברה. כשהסורגים הם המצפון והסוהר הבלתי מנוצח הוא החוק. ואנחנו, החברה המהוגנים, חיים לנו רוטנים ובלתי מסופקים, מתעודדים לרגע כשההם, האלה מהצד השני של המתרס, מתיישבים סוף סוף בכסא החשמלי שהכנו להם ואומרים לעצמינו "הנה, גם הם קיבלו בראש.."
כי תראו איך הם שהם יורקים עלינו, עלינו ועל הכלא הקטן והנוח שלנו - עושים מה שמתחשק להם:
רוצים דם? לוקחים.
חתול ועכבר? משחקים.
שקי כסף? לא מחזירים.
הם גם מזלזלים בנורמאליות שדישנו וטיפחנו אלפי שנים. נהנים להם מטירוף מזדמן, צוחקים כשאסור.
הם לא צפויים. ואנחנו מפחדים מהם כמו שאבותינו פחדו מהנמר, ומתפעלים בעל כורחנו, כמו שהם התפעלו מיופי הפרווה. ואם תפסנו אחד? אוהה... אנחנו נדאג להראות את שטיח העור היפה שלנו, לכל שכן ושכן.
ואנחנו שונאים אותם, וכל כך, כל כך, מקנאים.
כי הם קרעו את החבלים וקופצים אל הלא-ידוע. מה עוד שיורשי גיהנום אלו מעיזים שלא לחכות לרגע בו הרופא יודיע להם על הגידול, הם חיים את הפנטזיות סתם כך...
והם הרבה יותר הגיוניים, במובן המתמטי. שמתם לב שהטובים מנצחים תמיד במקרה? הטובים גם מגלים טמטום שלא ישוער, הם אף פעם לא יהרגו את הבחורון המרושע באמצע, לא, הם ימשכו וימשכו עד שאיזו לבנה לא תתמוטט באופן לא צפוי, ואז גם קרוב לוודאי יזילו דמעה או שתיים על גורלה הטראגי של הגופה האחראית למותם של ידידיהם הטובים ואהובת ליבם.
הרעים לא מחכים לצירופי מקרים, ויש להם תוכניות גיאוניות, או העדר תוכנית אבל מלוא החופן יכולות אילתור מהגיהנום שיגרמו לגיבור היקר להזיע כהוגן.
אבל הפיסקה האחרונה פועלת רק בסרטים.
כי מה לעשות, הכלא הבלתי נראה שלנו לא הוקם סתם כך, הקמנו אותו כדי לשרוד ולהתרבות, כדי להפוך מדמות בודדת ומפוחדת, הזוחלת על הקרקע בשפלות, לכוח גודל ומלוכד שרומס את כל מי שלא משרת את מטרותינו, וברגע שנפנה לאנרכיה המושכת נעלם כהרף עין. ובגלל זה בחיים הרשע האינדיבידואלי תמיד יפסיד מול מנגנון ההגנה האולטימטיבי של המין האנושי.
החברה הרעים שמצליחים במציאות תמיד יעזרו במערכת חוקים או יאלצו להקים חברה (ואם הם בראש אז היא תהיה בד"כ דיקטטורה) ובעצם יכינו לעצמם סט סורגים חדש ומשוכלל יותר.
אוף. חזרתי אתמול בלילה מ"אביר האפל" כל כך מלאת השראה.
כמה משפטים נפלאים היו בראשי הקט והריקני...
והנה הכל התפוגג לו, והקטע יצא כל כך עלוב לעומת התכנון.
והית' לדג'ר מת.
ואני הצטננתי.
ואני שונאת נזלת.
גם ככה היא מלווה אותי רוב השנה, אבל מהיום היא במצב נוזלי מתמיד.
ואין נתעב ממצב הביניים של הצטננות - אין צלילות של העדר מחלה ואין את הטשטוש המוחלט שמספק חום.
הנה - אתם רחמים עצמיים, ידידי משכבר הימים, כמה נחמד שלפחות אתם לצידי..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
