Searching for pure, old fashioned, nonsense

תמיד היו לי לא מעט בעיות עם סוליפסיזם.

אם אין דבר מלבד מחשבתי אז היכן מחשבתי נמצאת?

או אולי אני רק חלק מחלומו של המלך האדום? אם כן, האם סופי יגיע רק ברגע התעוררותו או שגם נחירותיו לא יצילו אותי מדרכו של כל חי?

אם הסובבים אותי הם אף לא דבר מלבד תוצרם של הגיגי, האם ביכולתי לשלוט בהם?

ניתן לקחת את הסוליפסיזם לשני כיוונים (אפשר גם להרבה יותר, אבל ישותי הצנועה תסתפק בשניים).

מצד אחד ניתן להגיד: אם לא קיים עוגן המציאות, אלא רק זרם דמיוני, פיקציה, אז בעצם ניתן להחליף אשלייה אחת באשלייה אחרת שנעימה פי כמה. יש קוקאין יש WOWC... השאלה היא בעצם מה אני יוכל להפסיק ומה לא. בעייתו של הנרקומן היא רגע של צלילות הדעת, של הגיימר היא השלפוחית המלאה והבטן הריקה. אז כנראה אלו הם לא אמצעים חלופיים, אלה רק פתרון זמני. טירוף הוא לעיתים אשלייה נצחית, הבעיה היא שלעיתים רחוקות זוהי אשלייה נעימה. אולי המאושר באדם הוא זה שאחז בו טירוף שעונה לצרכיה של נפשו?

יש לעומת זאת שינה. לא ניתן לברוח מחלומות, בסופו של דבר גם העיקש מאיתנו יקרוס לזרועותיו המפתות של מורפיאוס. אולי עולם החלומות הוא העולם האמיתי?
אנחנו חוזרים אליו בקביעות, אין לנו כל שליטה עליו. אולי המציאות לא אמורה להיות הגיונית, אולי היא אי-הסדר המעוות, העקמומיות המוזרה. אולי החלום הוא השגרה היומית? היקום הרי שואף לאנטרופיה. יתכן שקפה הבוקר, ההמתנה לאוטובוס באויר הקר, יום העבודה הארוך, החיוך של בני משפחתינו, כל אלו הם רק הזיה מתמשכת. אולי ה"רק" מיותר וראייתנו את ההזיה כמשהו שיש לזלזל בו ולברוח ממנו, דעה קדומה.
טוב ויפה, השאלה היא כעת מה משפיע על מה. אירועי היום משפיעים לעיתים על מסעותינו הליליים, האם הדבר קורה גם להיפך? יש שטוענים שמראות הלילה מנבאים להם את הצפוי ביום. ואנחנו הרי לא זוכרים את כל פרטי החלום...

הכיוון השני של הסוליפסיזם יאמר: יש העדר ממשות (פרדוקס מאוד נחמד), אבל העדר ממשות עם סדר שלא לי היכולת לשנות. אלו הם הסוליפסיסטים שלא כופרים בחוקים - הולכים ללמוד, לעבוד ורק בזמנם החופשי נהנים מרעיונות כגון תורת המוחות המרחפים של בולצמן. אבל כאן יש עניין רק עם שמות, יש היאמרו מוחות מרחפים ויש היאמרו ארבעה פילים העומדים על צב, אין הדבר משפיע בשום אופן על חיינו.

אני ומציאות, חשדנות ממבט ראשון.  היא עוד לא החליטה אם אני מתאימה לה ונוטה לחשוב שלא, ואני מצידי לא בטוחה אם אני בכלל מכירה בקיומה ובבעלותה עלי. נאלצת להודות שהעולם לא נראה לי ממשי. לא מטריקס ולא מוחות מעופפים, פשוט משהו זמני. הרחובות, המילים, ההשתקפות שלי במראה, גם כאב, הכל נראה כמו קטע מסיפור לפני השינה, או יותר נכון מעין לימבו. אולי זהו שלב לפני הקיום האמיתי, אולי אני עדיין ברחם מסוגו. אולי נפלתי בטעות לתוך ביצה לא לי, אולי כמו בעולם ההפוך של שקלי, אני רועה עכברושים וצופה בשקיעה ירוקה, וכך זכור לי מאז ומתמיד וכך נראה לי נכון. מפחידה התחושה הזאת של חוסר מציאות, היא תמיד הייתה אצלי, פעם לא ידעתי לתת לה שם, היום כבר מספיק מילים שוכנות במלתחתי. הרגשה שכזו יוצרת מסביבך מעין קיר זכוכית, מסגלת לך אדישות. ואכן לא קל לעורר אותי, ותיאור הבלוג נכון לגבי מאין כמוהו, אני לא מצליחה להיפתר מקורי השינה, יתכן שגם לא מעוניינת. או אולי אין כאן סיבה לצער, אולי יבוא יום ואני יתעורר.

כרגע אני אוהבת יותר מכל את הרגעים שבין שינה לעירות. הדמיון חי ונושם, הגוף חסר משקל.
אני אוהבת צללים, אוהבת ערפל, אוהבת אפשרויות.