לפני זמן מה התחלתי רשימה זו, שחשיבותה הרבה לדורות הבאים לא מוטלת בספק.
והגיע הזמן לסיים אותה, כי איך אפשר למנוע מעוד מספר דמויות משמעותיות ואהובות מאוד מאוד להתרווח בנוחות בבלוגי הקט? אם לקודמת נכנסו בעיקר טיפוסים מתוסבכים ומודרניים שטוב ליבם מוטל בספק, אז זו תפנה יותר לקלאסיקה ישנה וטובה.
ההתחלה
גמורק
איך מצפוני יאפשר לי שלא להכניס לפחות דמות אחת מ"הסיפור שאינו נגמר"?הספר הנפלא ביותר שנכתב אי-פעם. איך באמת?
הדמות שנגעה לליבי יותר מהשאר (בסטיאן דומה לי מידי) היא לא אחרת מאשר גמורק הוורוולף. הזאב הנודד לו בין העולמות, המנסה למנוע מאטריו להציל את פנטסיה.
אומנם תפקידו לא מכיל יותר מידי קטעי שיחה והופעותיו לאורך העלילה מעטות, אבל גמורק הוא גמורק, מעדיף איכות על כמות.
"אתה מכיר רק את פנטסיה", אמר גמורק. "יש עוד עולמות. עולם בני האדם, למשל. אבל יש יצורים, שאין להם עולם משלהם, וכנגד זה הם מסוגלים לצאת ולבוא בעולמות רבים. אני אחד מאלה. בעולם האנושי אני מופיע בדמות אדם, אבל אינני אדם. בפנטסיה אני לובש דמות פנטסטית – אבל אינני אחד מכם".......
.........."מדוע אתה מרושע כל כך?"
"לכם היה עולם", ענה גמורק קודרנית, "ולי לא".
סידני קרטון
איננני משתייכת לאסכולה הרוחשת חיבה עזה לצ'רלס דיקנס, למעשה בין גדולי הקלאסיקה הוא אחד מהפחות חביבים עלי. הוא טוב למיני-סדרות, אבל כרכים עבים מפרי עטו בשבילי סיוט.
והסיבה היא הגיבורים הראשייים.
בין אם זהו דוויד קופרפילד או נל הקטנה או לוסי, הם תמיד צדקניים, מרגיזים ודורשים כאפה, אפילו שתיים. ולכן סבל הוא לי לקרוא ארוכות על מחשבותיהם ומעשיהם.
לעומת זאת אין משתווה לדיקנס ביצירת דמויות משניות נפלאות, מצחיקות, מיוחדות ולא נשכחות.
ואחת הדמויות שיותר הרשימו אותי היא של סידני קרטון. אדם חכם, כשרוני, רגיש לזולת. אבל הוא לחלוטין לא מוערך ע"י סביבתו, מנוצל באופן נתעב, ורואה איך כל מה שהוא אי פעם חשק בו עובר ליד אחרים בקלות רבה. לא מחייכים החיים לאדם מגושם, נחבא אל הכלים שלא יודע למצוא דרכו עם אנשים ומותיר בסובביו רושם עלוב ולא נעים. ולמרות זאת לדמות יש גדולת נפש, שאפילו בסיפרות, הנוטה פעמים רבות לייפות לא מעט את אופיינו, לעיתים רחוקות פוגשים. וכל פעם בהגיעי לפרקים האחרונים אני מתחילה במבול דמעות שלא נראה מאז ימי נוח (זכרונו לברכה).
בריג'ית ג'ונס
לא בדיוק קלאסיקה, מסכימה. אבל עלילותיה של בריג'ית, במיוחד כשהדבר מגיע לעובדות החיים, הם מהדברים היותר מצקיחים שיצא לי לקרוא.
והפסקה קצרה להבהרה קטנטנה: הסרט דפוק, מאוד דפוק. לא מצחיק. התסריטאי ראוי לתלייה. והמלהק שהחליט ללהק את מיס זלווגר ברגע של הארה מנבכי הביוב דורש עינויים אכזריים וארוכים במיוחד. כל קשר בין הספר והסרט הינו מקרי לחלוטין.
כעת משעמדתי ברורה ומבוררת, ניתן להמשיך הלאה.
אני לא מכירה עוד ספר שעורר בהרבה נשים שונות אופי ושונות גיל כל כך הרבה הזדהות וגרם להן לכל כך הרבה הנאה. ומסיבה זו אני חושבת שכדי להבין חלקים מסויימים בנו, בלי יותר מידי צלקות ניסיון, בהחלט מומלץ לזכרים לקרוא אותו. ואני בספק אם ניתן שלא להתאהב בבריג'ית אחרי קריאת הספר. וגם בטום, אין על טום!
ליאורה אארוסמית'
"אארוסמית", ספר מאוד מומלץ, מהיותר טובים של לואיס סינקלר.
הספר גרם לי לרצות לעסוק במדע, אפילו שקלתי רפואה כדי להגיע לבקטריולוגיה הנחשקת.
מתואר בו מסעו של מרטין, צעיר כשרוני אך מעט יהיר, מהיותו נער עד לביסוסו הסופי כמדען רציני. אין כאן דיונים אינסופיים על בקטריות ומולקולות, אז אל חשש. ספר מעניין, דמויות מגוונות וקרובות למציאות, דרמה, הומור, דמעות, אקשן ומה לא... ומה אני יגיד לכם החברה ההמושקפים יכולים להיות תככנים כאלה שכל האסמרלדות והחואניטות למיניהן נראות לידם כמו שיות תמימות.
ליאורה היא אישתו של מרטין. אדם חסר יומרות עם רגליים על הקרקע. דמות מעוררת הערצה בלי קורטוב של יופי נפש או פוזות של קדוש מעונה. היא בחרה בדרך מסויימת והיא תתמיד בה למרות הכל. בעלה לא מלאך, אבל היא אוהבת אותו ומשגיחה עליו בעדינות. האמת, תיאורי את הדמות עלוב ביותר. במקרה הנ"ל צריך לקרוא כדי להבין. ומאוד מאוד כדאי לקרוא!
אמיל מלנינברג
אני חובבת אסטריד לינדרגן מושבעת.
אין מצחיקים ונחמדים מספרי הילדים שלה. גם אין עוד ספרים שכל כך מהנה להקריא לצוציקים. פעמים רבות הייתי שומעת מלמטה את פרצי הצחוק הלא נשלטים של אמא בעודה מספרת לאחות קטנה על תעלול חדש של אמיל. קראתי את עלילותיו שוב בתחילת דרכי כטינייג'ר שטוף הורמונים ופסימיות. חוויה מהנה ומעלת מצב רוח. גם מאוד נקשרתי לאנשי התייל(או העץ? פרח מזכרוני...) שאמיל היה מכין בעודו מרצה עונש נוסף במחסן/אסם השומם.
רד שוחרט
פיקניק בשולי הדרך הוא לעניות דעתי ספר חובה, בין שאתה חובב מדע בדיוני ובין שלא.
התברר שברשת תואר כבר הגיבור ע"י ארז אשרוב שכשרונו בכתיבה ותיאור מן הסתם עולה בהרבה על שלי.
חלק קטנטן:" הפיקניק הוא סיפורו של רד שוחרט, סטאלקר במקצועו, ג'ינג'י קשוח ואלים שמשלב את הציניות של האמפרי בוגארט עם המזג הסוער של ג'יימס קגני. הסטאלקרים הם אנשים שנכנסים ל"שטח", אותו אזור שבו חנו החייזרים, ערכו בו את הפיקניק בשולי הדרך שלהם ונעלמו. רק שהשטח שהותירו אחריהם כבר אינו מה שהיה קודם - מתקיימות בו תופעות שנוגדות את כל חוקי המדע, וכל כולו מלכודות קטלניות ופיתויים. הסטאלקרים פועלים נגד החוק, מסתננים לשטח וחוזרים ממנו עם שללם, שמשמש את המדע והשוק השחור: ריקנים, רסיסים שחורים, מפיות מרעישות ואוצרות אחרים, תוך כדי התחמקות מקרישת המכשפה, קרחת היתושים, הדשא הבוער, מטחנת הבשר מטילת המורא ושאר המצאות רבות דמיון. העלילה מתרחשת בהרמונט, קנדה, אבל כולם שם שותים כמו רוסים."
השאר כאן: http://literature.kolyom.co.il/Article.php?ArticleID=1505&CatID=14&SubCatID=19&TopID=1
יש לי מה להוסיף, אבל אצבעותי כבר עייפו.
סקארלט אוה'רה
הסרט טוב. הספר עוד יותר. סקרלט תותחית על.
טיעוני נגמרו.
או יותר נכון נמאס לי לחפור.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
