טירות ריקות. לילה שטוף כוכבים.
רומנטיקה ישנה וטובה.
לא הרבה נשאר ממנה.
העולם לבן בזמן האחרון, אני תוהה - טוב או רע.
מצד אחד נעים לראות פתיתי שלג מרחפים לאורו של פנס רחוב. פלאשבקים לנרניה ומיסטר תמנוס.
מצד שני צורם העדר הצבעים.
הטיולים עם הכלב כבר לא אותו הדבר, אני צריכה ירוק, חום, צהוב. עצוב לי בלי גווני האדמה.
אולי דיכאון החורף הוא לא בהכרח נובע מהעדר שמש יתכן שהסיבה היא גם העדר הצבעים הקרובים והמוכרים שמתקשרים אצלנו לחיים.
לבן הוא מוות. חכמים הסינים שלובשים אותו להלוויות. או אולי אלו היפנים?
לבן הוא הכל ביחד.
ריק אפשר למלא, שחור הוא הזדמנות. באסה לכל הגותים והאימואים.
לבן הוא בעיה, אין אינדיבידואליזם, יש כל כך הרבה שהייחוד אובד. קונפורמיזם מוחלט.
הכל הפך לכלום, רק כלום שלא ניתן לשינוי.
אנחנו לא אוהבים את אור הפלורסנט, רוחשים חיבה לקרניים צהבהבות, מקור החיים שבנו מתעורר וזוכר את הפוטוסינטזה, יודע למי הוא חייב את קיומו ותפקודו.
מוזר בשר האדם, רך ופגיע. והנה אנחנו שורדים בו שנים רבות. ה"לבנון" הרך והמימי כופה לשלטונו את המתכת המנצנצת ויפת המרקם.
והשדון מולי מספק לי ולכרך הסטטיסטיקה חברה. יש לו מדורה, הוא נהנה מהרגע. מעניין תהליך היצירה. האם הדמות שלו עוזבת אותי ועוברת לדור על קרטון, או שהוא עדיין איתי, רק במסווה?
והרי הם כולם, מקומות אליהם אני רוצה להגיע, דמויות אותם אני מקווה לפגוש, בית בו הייתי רוצה לגור. כולם משאלות שלא קל להם להתגשם בשלושת המימדים המוכרים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
