Searching for pure, old fashioned, nonsense

"מעניין", אמר לעצמו, "מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור?
 מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת
– משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו לפתע סיפור שלם.
יש שם אנשים שאיני מכיר, המון הרפתקאות, מעשים וקרבות –
לפעמים מתחוללות סערות בלב ים או שאתה נלקח לארצות וערים זרות.
כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו,
אבל הכל כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה.
 הלוואי וידעתי איך זה יכול להיות"
הסיפור שאינו נגמר

בין שהינכם חובבי ספרים מושבעים ובין שלא, לכל אחד יש ספר משלו. ספר שכולל חלק משמעותי ממהותו. לפעמים הגיבור יהיה מעין אלטר אגו, אבל לא בהכרח. זו יכולה להיות אוירת הספר, דילמה מוגדרת מתוכו. זו יכולה להיות דמות משנית או מקום. ספר אישי גדל ומשתנה יחד איתך, בספר אישי יופיעו תשובות לשאלות ישנות ואלו שעוד לא הספיקו לעלות. לפעמים התשובה תהיה ברורה לפעמים עמומה, אולי תבחר להתעלם ממנה, אבל היא שם. לפעמים הוא גם יספק שאלות. הוא יכול ליצור עולם בו אתה רוצה לחיות, יכול לבטא פחדים עמוקים, אבל הוא יהיה חלק בלתי נפרד ממך, ויותיר עליך רושם רב מהשאר. כמו שם, ספר אחד יכול לשמש רבים. כמו לשם, לספר יהיו הקשרים שונים לכל אדם. וכמו שם, בעוד שלאדם אחר הוא אוסף אותיות, לך הוא חלק אינטגראלי מתפיסת עולם.  ספר אישי לא נשכח, פעמים רבות אנו חוזרים וקוראים בו, לעיתים ברגעי משבר, לעיתים מנצלים רגע פנוי. ספר אישי הוא כמו בית. בספר אישי גם למשפטים בודדים תהיה עבורנו משמעות.

לא כולם מוצאים את הספר המדוייק הזה, אולי כי הוא עוד לא נכתב, אולי כי הוא ספר אלמוני שנותר ממנו עותק יחיד ויישן נושן בספריה שכוחת אל.

הספר של דודה הוא "האומן ומרגריטה" .
הספר של אמא הוא "דור ה- P ".
הספר של גבריאל בטרדג' הוא כמובן "רובינזון קרוזו"

שלי, כמו שכל קורא שהציץ כאן יותר מפעם אחת יכול לנחש, הוא הסיפור שאינו נגמר.

הוא נקנה בסטימצקי. נראה לי שחזרנו עם אמא מהרופא באותו יום, הייתי ביסודי (הכיתה המדוייקת פרחה מזכרוני). אולי היא רצתה לשפר את מצב רוחי הירוד, אולי הפגנתי כישרון ניג'וס מדהים. איך שזה לא יהיה נכנסנו לסטימצקי. והתחלתי לסרוק את תוכן המדף. עם ספרים לא מוכרים יש לי שילוש קדוש – כריכה, כותרת, שם סופר.
אם הראשונה קולעת לטעמי האסטטי וצלילם השניים האחרים ערב לאוזני, הספר נשקל ברצינות. אכן נפש עמוקה אני... אבל זה מה יש. הכריכה מצאה חן בעיני מאוד מאוד, ואיך לא? היא הציגה שלל יצורים פנטסטיים.
השם? ברררררור, מי לא רוצה לקרוא סיפור שאינו נגמר? נותר רק הסופר.
מיכאל אנדה, צליל אירופאי נעים, שם של אינטלקטואל עדין נפש. הכל טוב. הסריקה הבטחונית עברה בשלום. הספר קסם לי מייד ונקנה. נראה לי שבכספי (או יותר נכון בכסף שהסבתות הביאו לי לחגים), הורי לא נהגו לקנות לי ספרים שהם עצמם לא מכירים. חזרנו למכונית והרכישה הטרייה הוצגה לפני אבא חורג בגאווה. אבא חורג רתח בתגובה והצהיר שזהו בזבוז כסף, ושאם הוא לא שמע על הספר אז כנראה יש סיבה טובה לכך וכו' וכו'. אבל היות ותגובה זו כבר הופיעה בחיי קודם לכן כשקניתי את "קסם שחור", והיות וחיבתי לקסם שחור הייתה רבה, והוא נקרא לא פעם אחת, החלטתי לבטוח באינטואיציה שלי ולא לפרוץ בבכי רווי אשמה.

העמוד הראשון שבה את ליבי. פונט האותיות, הצבע, הכותרת ההפוכה, העיטורים בגב העמוד.
בססטיאן בלתאזר בוקס.
 קארל קונרד קורנדר.
 "אח, מין יצורון שכזה".
אומנם שומן פאס לא קראו לי ולא הציקו לי בשום תקופה צוציקים זבי חוטם (ורק לחשוב שגם בלי זה יצאתי דפוקה לגמריי...) אבל הרגשת קרבה עם בסטיאן התגנבה לליבי. והרגשה זו לא נעמה לי. בסטיאן הוא לא בדיוק דמות הגיבור, מעשיו רחוקים מלהיות כאלו שניתן להתגאות בהן. שנים רבות הוא עורר בי לא מעט אי-נוחות. מאוד לא נעם לי להודות ביני לבין עצמי שהייתי קרוב לוודאי חוזרת על רוב בחירותיו. אבל גם אי-נוחות זו זכתה לעצימת עין סלחנית, שכן נסחפתי לתוך עולם חדש ונפלא.

נסחפתי לעולמות רבים ומעניינים אחרי פנטסיה, אבל אין אף אחד שישתווה לה. פנטסיה זו עונה על רבות ממשאלותי, מתאימה לצרכי. אם הייתה ניתנת לי בחירה הייתי קופצת אליה מייד, ובספק אם הייתי חוזרת. הדמויות הסוריאליסטיות, האורקל הדרומי ושלושת השערים לפניו. הכל קסם לי בעולם זה, גם צדדיו הלא נעימים דוגמת איגראמול הרבים ועיר השדים. ויותר מכל נעם לי שדיירי עולם זה לא קשורים תמיד בעבותות ההיגיון.
השמות! פרילין יער הלילה, פוכור, גרוגרמאן.
התמונות הלא רגילות בראש כל פרק.
הפרדוקסים של פנטסיה... אין שישוו להם.

אולי מעט מוזר לומר זאת על ספר ילדים, אבל ספר אדום כריכה זה הוא התנ"ך שלי, מקור חוכמה בלתי נדלה. בלי יומרות מיותרות, נחקרות בו שאלות רבות - איומות, מסקרנות ונוגעות ללב. קודם הבנתי את משמעות השער השני – הראי. מאוחר יותר כבר לא הייתי זקוקה לחוש כדי להבין מה היה משגהו של בסטיאן עם האכארים. ולאט, לאט גם שער אין מפתח מתחיל להסתדר לי.
בעיני הספר טומן בחובו אין ספור משלים נפלאים.
מעורר צמרמורת ורעד - החידלון, עיר הקיסרים שאבד זמנם.
הדמויות המיוחדות על כל רבגניותן: הקיסרית הילדותית שמטעה ממבט ראשון, מורלה הישישה המופלגת, אויולאלה...
וכמובן בסטיאן.  פעם כעסתי עליו, איך הוא יכל ליפול במלכודת של קסאידה?! למה הוא התנהג בצורה כל כך איומה עם אטריו ופוכור? כעת כבר לא. פחות מהנה לכעוס כשידוע לך היטב שמעטים הם הסיכויים שדרכך הייתה שונה. אבל מסעו נגמר בשלום, את שלי אפילו לא התחלתי.

ומשפט אחד, השפעתו עלי גדולה מהשאר: "אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת". בצורה לחלוטין לא מוסברת דווקא הוא גורם לי להזיל דמעות. הוא אף גורם לי להרגיש מרומה. אבל... לכו תבינו נשים...

אז, לכם יש אחד?
(ותודה רבה לבני על זירוז התהליך)