מאוד מסקרן בואם והעלמם של בני אנוש.
רק תחשבו, שבעזרת יוטוב ניתן להחיות את דלידה.
ואדם נפטר, פס מן העולם, הלך בדרך כל חי, ואנחנו מחזירים אותו, בסרטונים, בתמונות.
זיכרונות הם עסק מזן אחר, הם כבר לא נאמנים למציאות, הולכים ותופשים כיוונים שונים עם השנים.
במילון הכוזרי נאמר שהמתים זוכים למעט חופש רק בחלומות.
כי הרי בזכרונותינו הם כבולים לאותו תפקיד.
והנה בחלום של נכדתה סבתא לא חייבת להתחתן עם סבא, להוליד שני ילדים, לעבוד כל חייה ככובסת ולמות בגיל 61 מדום לב.
היא יכולה להפוך לרקדנית קבראט המופיעה בעודה עטיויה בשברי מזלגות לפני קהל כורסאות בשמלות חציל.
מוות לשמחתי הושיט אצבעו הגרמית וספוגת הזמן אל הקרובים לי לעיתים רחוקות.
זכור לי סבא, אביו של אבא חורג.
הוא היה אדם מאוד חולה כל חייו, המטוטלת נעה מעל לראשו מנעוריו, והוא אהב את החיים כמו שאנו הבריאים והשאננים אפילו לא מדמיינים שאפשר.
וניתוח לא עבר בהצלחה.
וכשבאתי לסבתא, היא בכתה.
אני לא יודעת אם התאבלתי עליו בשלב כלשהו.
היה לי עצוב לראות כך את סבתא, ואת השאר.
אבל מעולם לא ממש הפנמתי שהוא מת.
הוא הפך למעין חלום משכבר הימים.
מאוד אהבתי אותו.
אני זוכרת את הסיפור שלו על סלע גדול שעמד בקרבת השכונה שלנו:
הוא סיפר לי פעם שזוהי נסיכה מכושפת, והיא מחכה ליום בו תלבש את צורתה האמיתית.
לא זכור לי מה היה חטאה שזיכה אותה בשריצה משמימה זו בעירנו הקטנה, בעודה עטוייה בשלל כתובות מוטלות בספק.
גם לא שמה של האם החורגת שהחליטה לנהוג בה באופן כה נתעב.
לא בטוחה אני אם חיכתה עלמת החן לנסיך, למכשפה, או לעזאזלו בת ה7 שתבוא, תלחש מספר מילות קסם ותוציא אותה לחופשי.
הסיפור תמיד התקשר לי אליו.
וכשאני מדברת עליו אני נזכרת בו, ומספרת עליו.
ומה שמעניין הוא שאני כלל לא בטוחה שהסיפור לא הומצא על ידי בשלב כלשהו.
הרבה זמן עבר מאז.
חצי מחיי.
כשאת בת 19 יש לך מידות משלך לזמן.
לעיתים כשקרובי משפחה מתו לא היה לי עצוב, אפילו לא קצת. ובאמת שניסיתי.
הם לא היו מהאנשים שיחסרו לי.
היו פעמים שהרגשתי מאוד רע בשל כך, הנה בריה קרת לב שכמותי, לא מזיז לי כלל וכלל שסבתא רבה זו שראיתי אותה אך פעם בחיי החליטה לפרוש.
גם זה עבר.
וכעת אני אפהק, ואלך לי לישון.
מחר גוגינהיים.
לא העליתי בדעתי שאלו הן המילים שיצאו לי כשישבתי לכתוב פוסט חצי רדומה באחד בלילה.
ונזכרתי בסיפור בלי כתובת ליהודית הנדל. בין נקודות האור היחידות של שיעורי ספרות, גם אותו ניסו להרוס, אבל בלעדיהם ספק אם הייתי זוכה להכיר אותו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
