יש ההולכים למכה, יש הנוסעים לירושלם.
אני עולה לרגל למטרופוליטן בלבד.
ומה שהכי נפלא בו הוא שבכל ביקור מגלים בו צד חדש.
בשנה מסויימת גרקו כובש אותי, שנה אחרי מילט גורם לי להרהר ארוכות.
השנה נפלתי שדודה בקסמה של אומנות קיפריס, מסופוטמיה ושאר מזרח קרוב. לצערי, כיוון שעצלנות היא שמי האמצעי, אין באמתחתי דיוק מקומי וזמני. על פי זיכרוני (שמעולם לא התגאה באמינות יתרה), מדובר באלף - אלפיים לפני הספירה.
שבו אותי ההומור שבפסלים ובכלים והקסם האישי הלא מועט שברשותם.
אני נתקלת מדי פעם בחפצים שממלאים במין אושר חמים ונעים שכזה, מעלים חיוך ומחשבה על כך שאם אי-פעם חיו אנשים שיצרו דברים שכאלו אז המין האנושי הוא כלל לא חסר טעם כפי שאני רואה אותו במצב רוחי הממורמר השגרתי.
שוטטתי ברחבי המוזיאון טובת לב ושמחה בחלקי ורק מדי פעם עלה בי החשק לבצע מעלל מרושע זה או אחר בתייר זה או אחר שלא הבין כנראה שהפרעה לשדה הראייה או לחוש השמיעה שלי לא טובים במיוחד לבריאותו.
והיות והיה ברשותי מכשירי הסלולרי בהיר המתכת וחד המצלמה, אני יכולה לחלוק איתכם, דיירים ואורחים לרגע יקרים את הקרוב לליבי.
וכמו שמוצאה של הצ'יוואוה מן הזאב, כך גם פסלון מספוטמי בן יותר מ3000 שנה זה
הוא ככל הנראה אביו הקדמון של שדון סנטה קלאוס מודרני.
וכעת האהובים עליי:
בנוסף להיותם חביבים ביותר בזכות עצמם, החיוך שלהם מבליט אותם במיוחד על רקע שלל
הפרצופים הסנובים, הרגזנים והטראגיים של שלל החברה האירופאים והמצריים.
בהם אני מאוהבת זה שנים מספר, והשנה הם גם הואילו בטובם להעניק למכחולי השראה.
והנה עוד הוכחה לכך שדיירי קיפרוס היו חברה עליזים ומביני עניין.
ושתי הוכחות לכך שבנים הם בנים, לפנה"ס, במאה ה18 והיום.
השנייה הצחיקה אותי במיוחד.
מספר מוצגים מגניבים ביותר מאגף מודרני יותר.
Carlo Bugatti - תחילת המאה ה-20.
Piero Fomaselti
Costa Achilliopoulo - 1934
Dagobert Peche - 1920
עד כאן להיום, פוסט הבא סנטרל פארק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
