מהערים שיצא לי להיתקל בהם עד כה, זוהי האהובה עליי.
משהו באוויר, משהו בבתים.
אני לגמרי מטורפת על הארכיטקטורה שלה, של מנהטן אם לדייק (כי זהו חלקו היחיד של התפוח הגדול המוכר לי), בתי הקומות - הקומפקטים, עם סולמות החירום, הגגות הירוקים, המרפסות המעוצבות, ועם פסלונים מזדמנים.
לסנטראל פארק הייתי די אדישה עד לביקור האחרון.
כן, הרבה דשא, כן הרבה ניו-יורקרים משתזפים, ו...?
אבל בביקור הנוכחי זכיתי לסנטראל פארק מעט שונה.
הוסיפה העובדה שכעת חורף. ועדיין היה לא מעט דשא ירוק (והרגו אותי, מעולם לא הבנתי מה בני אדם מוצאים בדשא ירוק). אבל כשהתחלתי לחצות את הפארק פתאום הגעתי למקום אחר.
למעין יער סבוך של ענפים חשופים ורצפת עלים.
היער הכיל גם לא מעט פנסי רחוב.
ושמעו, אזרחי ישראל והגולה, אם יש לי חולשה אז אלו הם פנסי רחוב.
אין חביב עליי מהם. וההוא שברקע הבלוג צוייר על ידי לאחר שבגוגל התגלה מחסור חמור בהם.
אם כן סופקו לי פנסים, סופק לי סתיו (שכן זוהי העונה שיער לא שגרתי זה החליט להתמקם בה), וסופקו לי אגמים! היכול אדם לדרוש יותר?
טוב, נחמד היה למצוא בין הענפים גם את סקוט כהן, אבל בל נגזים בדרישות...
ולשמחתי, התברר שפלאפוני היקר לא אכזב אותי, וצילם לו תמונות לא רעות כלל וכלל.
הלכתי הפעם גם לגוגינהיים, ונמלאתי אכזבה.
היה עליי להמתין שעה בתור מחוץ למבנה ראוי לציון זה.
לאחר מכן כ40 דקות בתוך מבנה ראוי לציון זה.
ויש בו רק 2 גלריות קבועות.
יש שם אומנם דברים נחמדים בעיקר הפרה:
אבל מלבדם...
אלא אם כן אתם חובבי מודרן מושבעים ותקפצו בהנאה רבה למראה תצוגות מודרניות שונות של אומנים מודרנים שונים שינסו לזעזע אתכם בדרכים מודרניות שונות.
מה שכן הספרייה הציבורית היא וואו שמן.
המבנה מעניין מבחוץ ומבפנים, יש גם גלריות עם דיוקנים של שלל אושיות אמריקאיות וספרותיות מפורסמות. וטיול בקרביה הוא חוויה בפני עצמה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
