לחדר נכנס איש צעיר. הוא היה בשנות העשרים המוקדמות, גבוה ובעל תלתלים בהירים שהגיעו עד כתפיו. הייתם, אולי, אומרים שהאיש נע בחן. אולם אז הייתם שמים לב שאחרי שניים שלושה צעדים מלאי חן הוא מעד, גיהק, והמשיך בחצאי דילוגים שניתן להשוות רק לתנועתו של גמל צעיר שגילה בכותנתו של ראש השבט את ג'וני ווקר, והעמיק הכירותו עם ג'וני זה עד תום. התנועה המורכבת נמשכה עד שהיה במרחק של מטר מכיסא עץ, שהתברר כמטרה נכספת, שכן גיבורנו הפוחז ניסה להתמקם בו. הניסיון הראשון כשל והוא מצא את עצמו על הריצפה. אך לא היה במאורע זה בכדי לשבור את רוחו הגאונה, שכן הדמות הנעימה לעין הייתה מורגלת במציאת עצמה, ללא כל אזהרה, במקומות כאלו ואחרים. נפלט גיהוק נוסף ובוצע נסיון שני לעמוד על שני רגליים. גם ניסיון זה כשל והוא שקע בדכדוך רגעי. אך תוך זמן קצר הכרתו המוחלשת נזכרה בכוחותיו המאגיים של המספר שלוש, ועם הזיכרון צץ ביטחון מחודש בהצלחה. ואכן, הפעם הוא הבחין ביתר בהירות בכסא העץ הנחבא אל הכלים והגיע למסקנה שמבנה זה עשוי להיות לעזר, ותוך מספר תנועות שרירים ועצמות הוא אף הביא עצמו לכדי ישיבה עליו. וכעת הוא הביט, מלא בגאווה לא מעטה על הישגו, עם חיוך נוטף קסם אישי, בדמות שהתמקמה על כיסא עץ נוסף מצידו השני של השולחן. הדמות החזירה מבט, ספק עייף, ספק משועמם וספק גדוש בהשלמה עם גורלה. לדמות היו לא מעט דאגות, וכרגע, העיקרית שבהן הייתה האיש הצעיר.
"שמח שהואלת בטובך להגיע, דיוניסוס"
האיש הצעיר שקל זמן מה את הדברים והחליט לבסוף שהפניה כוונה אליו, גילוי זה, אף הוא הציף אותו בגאווה רבה. "כן, זה אני!"
"נפלא, וכעת כששנינו יודעים זאת... כולי תקווה שאתה זוכר למה אתה פה?"
"משתה! נימפות! אגב, בדיוק למדתי שיר חדש:
לזינה הנימפה היו תלתלים
תלתלים ארוכים ויפים
וגרבוס הפאון בהם התחפר
בעליונים כמו בת..."
"הפסק מייד!"
"למה? שיר גדול! במיוחד חביב עליי הבית השני הוא הולך ככה.."
"אתה לא במשתה!"
"לא?!" הכרה זו כל כך הרעישה את דיוניסוס שהוא נצרך להשפעתו המאוששת של גיהוק.
"לא. ויש לי הרושם שמשתאות לא חסרים לך. אתה כאן לעיצוב תדמית. וקח, זה אמור לאושש אותך" הדמות הושיטה לאל הצעיר בקבוקון, וזה לגם ממנו, עיוות פרצופו הנאה, ועיניו נהיו מעט צלולות יותר.
"עיצוב? לי? יש לי תדמית נפלאה! לא זכור לי שמישהי התלוננה... אפילו ארטמיס לא נשארה אדישה, ובחיי, אם למישהי תקוע מטאטא בתחת ובעוד מספר מקומות, אז זה לאר..."
"הפסק מייד! בכל אופן" – הדמות החלה מעסה רקותיה בעייפות – "העניין הוא לא בתלונות. צפויים שינויים... יש אלים חדשים."
"אז מה? תמיד יש חדשים. ולבריאות, לכולם יש מקום, לפחות עד שמשאירים את המקדש שלי במנוחה.."
"הבעיה היא שהחדשים שונים, הם מתבססים על כך שיש רק אחד לכולם"
"אחד? מה כבר אפשר לעשות עם אחד? בעצם... רגע, יש את האיבורים האלה... לא? הם בקטע של אחד. אז מה? הם לא בדיוק דחקו אותנו..."
"כן אבל לעיברים יש שיכלולים, המשלוח הקרוב ביותר, שכבר יוצא לפועל, הוא כמה נערים עם רעיונות משלהם על איך העולם צריך להתנהל. הם כבר תפסו להם בחור מנצרת, נפטרו ממנו די מהר ומתכוונים להפוך אותו לסמל של כמה דברים לא ממש ברורים, כבר יש להם כמה אלפי חסידים. וכמו שאני רואה את העניין, ואני כידוע לעיתים רחוקות טועה, הם הולכים למחוק את כולכם. ואחר כך יש איזה טיפוס שעל בסיס העיברים יעשה עוד שיכלולים, וגם הוא יהיה בקטע של אחדות, כך שבצד הזה של העולם אין לכם מקום. לוישנו ושכניו יותר מזל. מצטער אבל זה המצב."
"האיבורים האלו הם מכה." זרק במרירות דיוניסוס ושיחרר לאוויר שארית גיהוק טרגי, האחרון בסדרה.
"אולי, אבל אין מה לעשות בעניין"
"טוב, צריך אז צריך... שיניתי כבר פעם שם, נשנה שוב..."
"הפעם לא מספיק לשנות שם. החדשים אמורים להיות עם ערכים מעט שונים. הם לא בעסקי משתאות ונמפות... על ההוא של העברים כבר שמעת מן הסתם..."
"שמעתי שאין לו צורה, שהוא מעין סוטה של תופעות טבע. גם לאבא היו קטעים כאלו, אבל הוא חוזר לצורה מקורית..."
"ובכן, לזה של העיברים אין צורה מקורית. וכך גם לשלישי. אבל לשני יש, וגם לבן שלו, ישו."
"אז, יופי! אני אהיה אישו או הבחור הראשי. אפילו אין לי בעיה להשאיר את התפקיד הראשי לאבא"
"תפוס, הכל תפוס. קרוביך בניגוד אליך, לא מבלים את כל זמנם עם עדרי נמפות ולוגי יין. אין שום אפשרות להיות אל."
"מה זאת אומרת אין?! אז מה אני אמור להיות?"
"מעכשיו תהיה תופעה חדשה בשם 'קדושים'"
"קדושים?"
"טוב, אם לפשט... אלו הם בחורים שעלו על עצביהם של סובביהם עם שלל איסורים ודברי מוסר מספיק זמן עד שהאחרונים עינו אותם זמן מה ולבסוף הרגו אותם בדרך שרשעותה עומדת ביחס ישר לזמן שהקדוש התנסה ברטוריקה"
"לא נראה לי שזה לוג היין שלי. ואני לא מאמין שמישהו הסכים לזה..."
"תופתע אבל.."
"מה? אין מצב! מי?"
"אני לא אמור לגלות" הדמות סיננה בעצבנות.
"נו, בבקשה! אל תהיה לי קדוש מעונה, לפחות אחד! אפרודיטה, מה דיטה תהיה מעכשיו?"
"זה לא עסקך."
"נו, בחייך. אתה מכיר אותי, אני לא יעזוב אותך במנוחה, עד שלא תספר"
הדמות שקלה את המצב זמן מה, נזכרה בהיכרותה הממושכת עם בנה של סמלה והגיעה למסקנה שבאמת אין לה ברירה "נו, טוב. אם בקיצור, אפרודיטה הלכה 180 מעלות. היא ויתרה... איך לנסח זאת? ויתרה על הפרקטיקה אני מניח. קשה היה לה לוותר על המראה, אתה מבין."
"שניה, שניה, פרקטיקה? איזו פרקטיקה?! הדבר היחיד שדיטה עושה זה ל..."
"דיוניסוס! בבקשה! היא אחותך למחצה אחרי הכל."
"אבל זאת דיטה... אם היא לא שר..."
"שלא תעיז לסיים את המשפט!" נימת הקול של הדמות החלה להידמות לנהמה, אבל זה ככל הנראה לא הפריע לאל היין, שאכן סיים את משפטו:
".. אז אני לא יודע מי כן... אז מה היא עכשיו בדיוק? אלת הניקיון?"
"לא" הדמות ניסתה להירגע וחזרה לשפשף נמרצות רקותיה. "אמרתי לך כבר על הבחור החדש. בטח הספקת לראות את המעריצים שלו, הם נוהגים לצייר דגים."
"כן, נראה לי. הם אלו שמסתובבים כל היום כאילו יצאו הרגע ממשכנו של הדס, לא? יושו אמרת קוראים לו?"
"י-ש-ו. כן. אז בוודאי שמעת שאימו יולדתו היא הבתולה מאריה".
"אמא'לה בתולה? זה לא אוקסימורון? או שהוא יצא לה מהראש? חשבתי שרק אתנה מכירה טריקים כאלו.."
"לא הוא יצא מהמקום הסטנדרטי. היא היתה אמורה להרות לרוח."
"רפאים? אז מה? דנייה הפגינה יותר מקוריות והרתה מגשם, הדברים שהזקן הפסיכי עושה... ברר... זה לא הפך אותה לבתולה."
"לא מכובד לדבר כך על אביך. ולא, לא רפאים אלא קודש"
"אני לא מתעסק עם עניינים של כבוד. ואת משמעות ה'קודש' עדיין לא מבין, וגם לא מעוניין להבין. בכל אופן, אתה בעצמך אמרת לי שכולנו הולכים לאבדון, אז למה דקדוקי לשון? ומה עם דיטה?"
"עוד לא הבנת? היא מאריה."
"היא?! אבל...אבל.." אבל... כוחו לא עמד לו לסיים את המשפט, והוא פצח בצחוק מתגלגל שנמשך זמן רב למדי. או אם לדייק, רב מידי בשביל הדמות שהחלה להיראות עייפה ומוכת גורל מתמיד.
"כשתירגע.... אולי כדאי שנחזור לעניינך?"
"רגע... רגע... דיטה בתולה..." עיניו של דיוניסוס כבר נמלאו דמעות. אבל לאחר מאמצים כבירים שהוכיחו שבכל זאת הוא בנו של זאוס, הוא נראה יותר רגוע. "אז... אני יכול להיות ישו?"
"לא. כבר שאלת. תפוס! אין יותר מקומות אלוהיים."
"מה?! אז מה אני אמור להיות בדיוק? סליחה באמת שאני לא בתולה שמשריצה ילדים לאיזו רוח..."
"הרגע! חזרנו לנקודת ההתחלה אני רואה"- הדמות נאנחה בכבדות - "גם מאריה לא בדיוק אלה... ניתן לומר שהיא חלק מפנתאון הקדושים שיקום לעתיד. ועל קדושים כבר דיברנו, עינויים לא קורצים לך."
"באופן מפתיע, לא."
"טוב, משסיכמנו נקודה זו... הפנטאון השני הוא נביאים."
"מה נביא? אפולו יקרע אותי לחתיכות! הוא לא אוהב תחרות, הבלונדיני הארור..."
"גם אפולו שינה מקצוע, הוא לא יתנגד."
"בטוח?"
"בטוח. אז בלי בעיות מאפולו, מתאים לך?"
"כן, אין בעיה. אבל אני לא מוותר על פרקטיקה! מצידי להיות זקן בלה ומחומץ, וכל יצור מרגיז ודוחה אחר אבל לא יפרידו ביני ובין לוג היין!"
"אם זה המצב... ואם לומר את האמת, צפיתי שכך יהיו הדברים, יש לי תפקיד מתאים. הבחור היה נביא לפני כמה מאות שנים, וכנראה הותיר רושם על העברים, הם חושבים להפוך אותו לעניין קבוע."
"הפרטים לא מעניינים. יהיה יין?"
"יהיה. ולא מעט. יבוא הזמן ומדי שנה תסבא מאות ואלפי ליטרים מתרכובת זו בלילה אחד".
"נפלא! ומה שמי החדש, אם כך?"
"אליהו."
"מה, מה?"
"א-ל-י-ה-ו. ותתחיל לגדל זקן וקמטים בחורי הנאה. ובלי נימפות יותר."
"מה בלי נימפות? וסאטירים? לפחות אחד, לדרך..."
"לא."
"נו, בחייך, אל תהיה כזה... את פאן לפחות?"
"לא".
"את החליל של פאן?
"לא!! הבא בתוך."
"טוב, הבנתי את הרמז, ואין שום צורך לצעוק. כל טוב לך אדוני הצעיר" והנער קרץ לדמות, שלא ממש העריכה את המחווה, זרק עוד חיוך מסחרר לפרידה והחל ללכת לכיוון הדלת בהליכה כבדה תוך ששערו מלבין ומתארך.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11290969
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
