תמיד הרגשתי מרומה מעט.
הדמות שניבתה אלי ממראה מסויימת, בדרך כלל זו הייתה מראה שהיכרותי איתה נמשכה כבר זמן מה, נראתה לי מאוד נחמדה. ולעומת זאת יצא לי להיתקל במראות שככל הנראה רחשו לי טינה עזה ולא מוסברת, עם מראות שכאלו תמיד טרחתי לצמצם יחסים למינימום הנחוץ. אבל הן המיעוט.
עם תמונות המצב הפוך.
מהסוג הראשון ניבט אלי דבר שראוי לזחול בנבכי האדמה בלבד, ששום עין לא תשזוף את נוראיותו הראוייה לציון.
הסוג השני מציג יצור שכבר זכאי להתקדם לדרגת תעלת ביוב, ואולי אף לקשור הכירות עם עכברוש מזדמן, זהו הסוג השולט בשושלת.
והשלישי, אך הנדיר משהו, גורם לי להסמיק רק המעט שבמעט, אותו אני אף מואילה בטובי לשלוח לקרובי משפחה ואף לחברים במידה והם מציקים לי במיוחד.
אולי זה יהיה גילוי מרעיש במיוחד לגביכם, אך אני לא היחידה ששמה לב לקנוניה זו. למעשה לא מעט מהאנשים שיצא לי להכיר, בעקבות סריקה של סט תמונות (ומן הסתם מתוך מניע אחד בלבד, להתענג על דמותם הנאווה) הפסיקו לדבר לאלתר עם הצלם, וגם זאת לא לפני שהביעו דעה נחרצת ומלאת רגש לגבי אישיותו וכישוריו בגילגול זה והבושה הרבה שאלו מסבים בוודאי לקרובי משפחתו.
ויש תופעה מעניינת אף יותר. סוקרים תמונה מסויימת: אתם מכריזים כמה המצולם נראה בה טוב, ולגמרי בכנות, והוא מצידו מחליט משום מה להיעלב, צועק שהוא מעולם לא נראה יותר דוחה ואיך הינכם מעיזים לרמוז שזהו השיא אליו הוא יכול להגיע. ויש בהפוכה, היא (הלאה שוביניזם!) מקפצצת משמחה וממלמלת "איזה כוסית יצאתי!!!!" ואתם מנסים להחדיר לה לראש שהיא נראית כאן כמו קרנף שחטף שבץ, ושהיא הרבה אבל הרבה יותר יפה מזה. ובאופן מפתיע שיכנועים לצד זה או אחר לא נוחלים כל הצלחה.
אנחנו הרי לא רואים את עצמינו בצורה אובייקטיבית. מה גם שהמראה הופכת בין הצדדים, מה שאומר שהסביבה רואה אותנו בצורה מעט שונה, כשהודיעו לי על כך לראשונה התבאסתי כהוגן. מכאן יוצא שמצלמה אמינה יותר. מצד שני כאן צצה הבעיה של פוטוגני – כן, לא. להבעת פנים יש לא מעט משקל, ולרבים יש את הנטייה של צ'נדלר לעשות את "הפרצוף" ברגע שמכוונים אליהם עדשה. וכאן המראה מנצחת שכן בה אנחנו לא קפואים אלא חיים, נושמים ומלאי קסם אישי. מצד שני הבעות העדנה, המבט המעריץ ושרבובי השפתיים המפתים שאנו משלחים אל השתקפותנו היקרה לא בהכרח נשארים עימנו. למעשה מאוד ייתכן שברגע שמבטנו נפגש עם הזולת את מה שנתנו הטבע ושלל מוצרי הקוסמטיקה, מכערת מייד הבעת חשד, סנוביזם או שפלות והעדר מוחלט של ביטחון עצמי. בעיה.
אני חושבת שעם השנים אנחנו כבר לא ממש יכולים לראות את עצמנו. אנחנו יכולים להבחין בהבעת פנים, לסרוק בקפידה תו מסויים, אבל את התמונה הגדולה? לא ולא. וכך גם עם אנשים שאנחנו מכירים טוב. על המראה שלהם היום מתלבש המראה שלהם אתמול, ואותו רושם ראשוני שהיה לך מהם לפני מספר שנים. אנחנו כבר מצפים למשהו מסויים והמוח משלים את התמונה. יש כמובן רגעים שנשפך עלינו מבול מים קרים ופתאום :"וויי, אבל היא הרי יפה/זעוות עולם" או "כמה שהוא הזדקן...", אבל הדבר מתרחש לעיתים רחוקות. וכאן נפתרת תופעת התמונות מספר שתיים. אנחנו אוהבים תמונות בהם אנחנו משדרים את מה שמאוד רוצים לשדר, בהן מתבוננת אלינו המסיכה החביבה עלינו. ואילו חברינו אוהבים את התמונות בהם הבעתנו מוכרת להם ומתאימה לרושם שהם יצרו לגבינו מזמני זמנים. ואלו בכלל לא חייבים לחפוף. ופתרון כללי יותר? באמתחתי אין. מוות לצלמים, שלל שברים למראות הלא מחמיאות!
או פשוט להפסיק ליחס לעצמנו יותר מידי משמעות (אבל מי באמת מוכן לכך?!).
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
