לפני מספר פוסטים בני בפינת "שיר היום" שם את החברה להגנת הטבע. בד"כ אני מתעלמת מהקישורים, עצלני לי מידי לפתוח יוטוב, להניע את ההורים מרבצם ולדקור דרקון ישן באוזן, אבל הפעם ראיתי שם מוכר – אריאל זילבר. זילבר הוא אחד האומנים הישראלים הבודדים שהיו לנו אוספים משלהם בבית, מלבדו שכנו בארון המוסיקה טיפקס ואוסף "הכבש השישה עשר" (שדורש פוסט שלם לעצמו בלבד). מועדון מצומצם ביותר. בבוא היום אמא הכירה לי גם את המכשפות שנחרטו בזיכרונה מהרדיו כמשהו שראוי להקשיב לו.
ונחזור לזילבר. זילבר, ובעיקר "מסך עשן", האלבום היחיד שהיה לנו משלו, הצטייר לי כמזרחית לייט. אין לי מושג אם השיר שייך לז'אנר או לא, אבל אם הייתם שואלים את עזאזלו בגרסת ה8, 10, 16 שנים האם היא אוהבת מזרחית, היא הייתה עונה לכם שרק את השיר "מסך עשן", ובשאר היא רואה התנכלות אישית לה. אני עדיין מתעקשת שלא לעכל מזרחית, עושה לי רע וזהו. אני לא יכולה להגיד בבטחון מה מסב לי יותר סבל: ציפורן על זכוכית או "על רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד....", וזה בכלל לא נסיון להצחיק, כשהיו משמיעים את השיר לרוב ברדיו והייתי תקועה בנסיעות של שעתיים הייתי מתחילה לטפס על כיסאות (כי אפילו קירות לא היו לנחמני). גם מסך עשן הוא לא מסוג הנעימות שאני מקבלת בברכה בכל שעה ביום, למצבי רוח מסויימים הוא נפלא, באחרים הוא מעורר בי דיכאון. לפני כשנה אמא הביאה לי לקרוא טקסטים של זילבר. כעת אני כבר יודעת שהם לא נכתבו על ידו, אבל אז או שפספסתי את המחבר או שהם החליטו לתת לזמר בעלות מלאה באותם הגרסאות. באופן לא מפתיע, מאוד אהבתי. במיוחד את "ברוש" ו"אני שוכב לי על הגב". אבל את הביצועים לא שמעתי.
וכך החלטתי ללחוץ על הקישור והשיר התברר כמוכר, והאדון זילבר כמאוד כריזמתי וערב קול. משם גלשתי ל"אני שוכב לי על הגב" והביצוע מצא חן בעיני עד מאוד, ואז סקרתי את "ברוש" והתאכזבתי מרה, אני אשאר רק עם חלקו של אהוד מנור. ותקפה אותי נוסטלגיה מטורפת. בכלל בחודשים האחרונים גלי הגעגועים בגיאות מתמדת וכאן מעין פיסת ישראל ישראלית במיוחד. גלגלי מוחי סבבו להם, וסבבו עוד קצת ועייפו מכך כי אחרי הכל יש להם סיבולת נמוכה. ולאחר שעייפו הגיעו למסקנה שאין ברירה. לאחר 18 שנות מגורים בארץ החלב, הדבש וחתולי הרחוב ומספר חודשי מגורים בארץ האינדיאנים והשלג, יש לחרוש על הקלאסיקה. וכעת מגיע וידוי איום ונורא – מעולם לא שמעתי משינה, לא העמקתי היכרותי עם כוורת ולא עם שאר פירות ים. כלומר ידעתי מן הסתם על מי מדובר וידעתי שחשוב לדעת על מי מדובר כי כשהודעתי על בורותי לסובבי הם תקעו בי מבטים מלאי תוכחה, אבל לשמוע לשמוע? לא. גם לא ניסיתי, זו הייתה מעין משימה לאחרית הימים, מקסימום פנסיה. אבל הנה החלטתי שזה הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהעניק לי צלם אנוש כלשהו. והתכנון לא איחר לצאת לפועל.
תובנות
*כוורת התבררה כדי מוכרת והתחבבו עלי במיוחד המגפיים של ברוך. מילות ה "שיר נבואי קוסמי עליז" נפלאות אבל לא מצליחות להביס את הכותרת. הלחן והביצוע לא התחבבו עליי, ההתחלה נחמדה אבל הפיזמון לא מסביר פנים.
*משינה מן הסתם מגניבה.
*אינשטיין מעט איכזב. העניין הוא שאני לגמרי מאוהבת זה זמן רב ב"בגללך". וציפיתי שכל שיר אחר שלו יעורר בי אותן רגשות. ורבים מידי מהם היו נדושים ומרגיזים. אומנם לא אשמתו היא ששרים אותם בכל טקס בית סיפרי, אבל עדיין... שנים כה רבות טרחתי והעלמתי עין מכל קשר בינו לבינם והכל לשווא. גוזל יקר שלי, עשה לכולם טובה והתרסק אל האדמה.
*אנשים שרו אז באופן מעט שונה, ומן הסתם גם דיברו אחרת. עיברית יותר תיקנית הייתי אומרת, גם המילים, גם דרך ביטויין. הינחתי כך גם לפני, אבל כשממש שומעים את השירים... ולא שהם מקום המדינה או משהו, עשרים – שלושים שנה סך הכל. העניין עורר בי הרגשה מוזרה שאני לא ממש יכולה להסביר, עירבוב של פחד, עצב ועוד מספר רגשות לא מזוהים וסיבתם לא ממש ברורה לי.
ולסיום, אם יש לכם משהו להמליץ, מאוד מאוד אשמח – גם הבנאלי ביותר סטייל גובים רביציות ובנאים למיניהם, יש יותר מידי מהם כך שאני מאוד בספק אם אני אעבור על כולם ללא הנחיות מיוחדות. הרפרטואר הקבוע והמאוד אינטימי שלי כולל רק את המכשפות, הבילויים, שייגעצ וטיפקס. אוי, הבושה!
*רק לא ארצי! אותו לא אוהבת ודווקא מכירה די טוב, אבא שלי רוחש לו חיבה עזה במיוחד.
**בזמן הפוסט נזכרתי בשיר ישן נושן שאני מאוד אוהבת. תמיד ראיתי בו בלדה, ובלדות היו נקודת האור היחידה בשיעורי הספרות בכיתה ז', לכן מאז אהבתי אליהן לא יודעת גבולות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
