בדף הכניסה מופיעה פינת ה"יהיה טוב".
ופינה זו הביאה מה שאני קוראת לו "מחשבה עזאזלית של חצות".
זוהי מחשבה שנראית לי מבריקה במיוחד כעת, 12:45 בשעון מניטובה, כשאני מנסה להרחיק את הרגע בו אלך לישון.
כי אם אני אלך לישון אני אאלץ להתעורר, ולאחר ההתעוררות אני אהיה ישנונית (כדי שלא להיות כזו אני זקוקה ל8 שעות שינה לפחות ופספסתי את הרגע הגורלי היות ועלי לקום בשמונה) ואז אני אחליט לפספס עוד הרצאה במתמ' ולהמשיך לישון, סדר פעולות שכבר הופך להרגל מגונה.
ואחרי הקדמה מייגעת זו:
למה לעם היהודי תמיד רע? שאלת השאלות.
ובכן... בגלל שהוא תמיד אומר: יהיה בסדר.
ומן הסתם הבסדר אף פעם לא מגיע, והוא גם לא אמור להגיע כי הוא "יהיה", ומה שב"יהיה" מעצם הגדרתו לא מתרחש בשום רגע נתון.
מי שכן מגיעה היא מציאות לא סימפטית. ועלמת החן תמיד מגיעה, שכן זהו תפקידה בעולם - יש חלומות, ציפויות, "יהיה בסדר" ויש מציאות. ועליהם לאזן זה את זה.
אם נצפה לטוב תמיד נתאכזב, טוב הוא משהו ערטילאי שמעצם הגדרתו אמור להתעלות על כל מצב נוכחי.
אם נאמר יהיה רע אז דווקא יהיה טוב.
שכן בהשוואה לתחזיותינו העגומות, מן הסתם משהו לא לגמרי רע יקרה - והוא יהיה טוב!
ואם לא יהיה טוב? אז יצאנו צודקים, גם טוב. פרדוקס הפרדוקסים! ואחד מהיותר שחוקים מקרבם.
ולכן ע"פ הגיון ברזל הפאסימיסטים אמורים לייצג את חצאה המאושר של האנושות.
אבל משום מה זה לא כך.
וטסון, יש לנו בעיה, ולא אחת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
