איני אוהבת את מחוזות הפייסבוק.
הם מעוררים בי רגשות אשמה.
אנשים מעבר לים שהיו ומקווה שעדיים חברים טובים.
אנשים מעבר לים שהיו ומקווה שעדיין חברים טובים ולמרות זאת לא דיברתי איתם חודשים.
כי עצלנית היא עזאזלו ואינה אוהבת מסנג'רים ושיחות טלפון.
בעצם אם חושבים על זה מעטים הם הדברים שעזאזלו כן אוהבת.
כנראה שלדבר על עצמה בגוף שלישי הוא אחד מהם, מה חבל.
אבל מידי פעם באים לעמק הפ' אנשים שונים ומשונים לאחר שחיפשו את עזאזלו שנים רבות בארצות שונות ומשונות.
ובאים הם וקוראים "תני קול עזאזלו, תני קול! האם תיהי חברתי בפייסבוק? כי רוצה נפשי בארבע מאות חברים בפייסבוק שידעו כולם כי ישותי מגניבה ופופולארית ובכלל אינני לוזר אומלל ומסריח שאפילו האוגר הקטן והמסריח שקניתי עם דמי כיסי האחרונים מתעב אותו "
ומידי פעם, אם ישויות מוכרות אלו, לוחצת היא על כפתור קסמים ויכולה היא לעקוב אחרי אותו עולה לרגל יום ולילה.
אך עצלנית היא מידי אז היא פשוט שוכחת ממנו אחרי לחיצת הכפתור.
וחזרה לגוף ראשון.
קיצור, בחורים ובחורות, נערים ונערות (כן אני יודעת שנטשתם אותי קוראי הנתעבים. איפה כבוד, איפה נאמנות? אז מה שאני לא מעדכת? אז מה שלא כל כך מעניין לקרוא?) מופיעה איזו בחוריקה אחת מהיסודי.
ואני: מה לעזאזל?
ועצמי: לעזאזל בחוריקה מהיסודי.
אנוכי: אבל איך היא מצאה אותנו??? הרי שמנו כתוב מוזרות, כלל לא כמו שנקראנו בכיתות, א-ט' זאת אומרת. ואין לנו מכרים משותפים בעמק הפ'.
אני: נמצאנו אז נמצאנו. איך נראית היא עכשיו? כעורה או יפייפת? האם פניה אותם פנים, אחרי שבע שנים?
ולחצנו על כפתור קסמים והתבוננו על פרצופה המפעים (קיימת מילה כזאת?)
עצמי: מה?! זו כלל לא אותה בחוריקה. איפה היא ע'? היא הייתה בן אדם. בן אדם מעצבן בן אדם לא חכם (במיוחד, זאת אומרת), אבל זה?!
אני: זה מה יש. בואו ונראה מה עוד יש.
אז הפגנו אובססיביות ששרדה למשך 200 תמונות נוספות ובתמונות שאותה בחוריקה הואילה בטובה שלא להראות את פרצופה הלא מעניין בתכלית בלבד, מצאנו עוד פנים מהיסודי, ברובם מאכזבים לא פחות.
התברר שכל מכרי החליטו ללכת על גראנג', ולעטר את אוזניהם באותם עגילים מוזרים שאולי הולמים את שבט הונולולו בטנזניה אבל לא ילדי כפות ישראלים, כן אלו שמרחיבים את חורי האוזניים בצורה לא מחמיאה בעליל (ומה הם יעשו כשימאס מהעגיל, ילכו עם חור באוזן בגודל הציץ של מרת אנדרסון?!).
וכולם נראים כאילו מאותה התרכובת הם עשויים. באסה, באסה, באסה.
ועכשיו ברצינות.
גדלתי אם אותם אנשים מכיתה א'-ח'. ואני מניחה שעד כיתה ח' התבוננתי עליהם כשאני מדביקה להם את אותם הפנים מכיתה א'.
ואז התחלתי ללמוד בת"א ואיבדתי איתם כל קשר. למרות שבעירנו היו רק עשרים אלף נפשות אומללות כישרונותי בענף ה"אני לא רואה אותו והוא לא רואה אותי" היו מזכים אותי ללא ספק במדליית זהב.
ופתאום לראות אדם שוב, דגם פחות או יותר בוגר שלו בגיל עשרים. מוזר. מוזר מאוד. אפילו סוריאליסטי משהו, כי אותה תקופה נראית כמו לקוחה מחיים אחרים. והפנים כשמושוות לאותם פנים של ילד בן 6 נראות מעוותות ולא נכונות.
כי לילדים, גם אם בני בליעל קטנים ומרשעים הם, מראשם מלא הכינים עם לציפורני רגליהם הכסוסות, יש קסם מסויים. טבעיות-יחודיות שלחץ חברתי עוד לא הספיק לקחת. אצל מבוגרים כבר באים למשוואה הרבה קריטריונים אחרים. הרבה מאותם אנשים שהיכרתי היטב אז, פתאום נראים בדיוק כמו אחד מטיפוסי האדם שפגשתי פה ושם.
פנים ממוצעות עם רגשות ממוצעים ורצונות ממוצעים. ברור לי ששיפוט שכזה על בסיס תמונה הוא קרוב למדי די רחוק מהאמת, אבל כל ההנחות בפוסט הזה מבוססות על תמונות בלבד, ואיני אומרת שהם כאלה, אלא שהם נראים כאלו. וזה קוראיי היקרים מבאסססס!
ואם זאת הרגשתי אחרי שבע שנים אני מתארת לי כמה מאכזב זה לפגוש אנשים אחרי עשרים שנה. גם אם הם יצאו טוב, הם קרוב לוודאי עדיין יאכזבו כי הם כבר לא אותם שהיו פעם. בעצם גם אם הם כמו שהיו פעם אני עדיין אתאכזב כי אני כבר לא. פרדוקס מרגיז ביותר. כמו שאומרים אי אפשר להשתין לאותו הנהר פעמיים.
אנשים שבאים לפגישות מחזור הם בוודאי מזוכיסטים.
והינה הקינקס עם תיאור אותה הרגשה בצורה הרבה יותר פואטית:
ולנושא אחר. אלכסנדר מקווין התאבד. באסה כפולה ומכופלת. וכעת אני אהיה כלבתה כפולה ומכופלת. יש אנשים ששווים יותר ואנשים ששווים פחות.
ואנשים עם כשרון שכזה שווים הרבה מאוד, וזה כלל לא צודק שהם עוזבים את העולם הזה עם כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
