כבר לפני זמן מה הגעתי למסקנה שהקנדים הם עם מיוחד במינו.
היה יום קנדה ועדרנו הקט אך הרועש נהר בהתרגשות למחוזות ה"בחינםםםםם!1!!!!"
כי אם לפי הסטריאוטיפ, הרוסי היהודי והישראלי גם בנפרד אוהבים שלא להיפרד ממטבע זהב בעודם נהנים משלל אטרקציות לגוף ולנפש הרי ששילובם יוצר מפלצת שכמוהה אין אף בשבעת הימים. טוב, אולי מלבד הקנדי המצוי, הקנדי המצוי יעמוד בגשם ובשרב לילות וימים די לזכות בנקנקייה חינם והסטודנט הקנדי המצוי... אין לי אפילו מילים לתיאור תופעה אימתנית זו.
אז הרצנו את גפיינו העייפים לבית המטבע, היכן שמייצרים מטבע זהב כסף וברונזה לכל תושבי העולם ואף הבאנו בתקווה עגלת סופר נחבאת אל הכלים למקרה ויתנו לנו הביתה שקיות עם דברים טובים ומרשרשים. אך תקותינו לחיים טובים נרמסו ברוע וזדון. לא גוש זהב ולא נעליים. קפיטליסטים מסריחים, ועוד אומרים שהם מדינה סוציאלית!
כל מה שהיה זה תור ארוך ומבחיל לצפייה במדליות מהאולימפיאדה האחרונה.
בכניסה אליו הטביעו בידינו מספרים ארוכים וצפינו בגדודי האנשים הנעלמים לחדר ולא יוצאים ממנו. מה שמילה נפשינו בתהיות לגבי טוהר ליבם של שומרינו עטורי האקדחים.
אז עמדנו ועמדנו ואחרי שעה באו אלינו השומרים. קיבלנו כפפה לבנה והודעה שרק היא רשאית לנגוע בפלא העולם העשרים ושבעה. מובן מאליו שנעלבנו על הרמיזה לגבי כפות ידינו הענוגות, לכן עשינו מה שכל אדם שפגעו בציפור נפשו יעשה. דאגנו שכפפות אלו יאגרו את כל הרפש שנמצא בסביבה. הקוזינות זרקו אותן לכל פחי הזבל שהאירו את אישון עינן התכולה, הן טוענות שבטעות, אני שיד הגורל הייתה בדבר. ועל המקומות בהן ביקרה כפפתו של בן דודי בן החמש אני מפחדת אפילו לחשוב... עלם רך בשנים אך רב תושייה הוא.
והינה הגיעה התור לסופו. מספרינו נבדק, הכפפה נלבשה והגיע ההצהרה הבאה:
"אין ללעוס, לירוק, ללקק, לשפשף, לנשק ואפילו לדחוף את המדליות האמורות למקומות בהם השמש לא זורחת"
וכך מעט מדוכדכים ותוהים מה עוד אפשר לעשות עם 13 קילוגרם של זהב וכסף, נכנסנו למשכן.
להצטלם היה מותר אך בשום אופן לא עם סיפני פיס, היי פייב, חיוך זחוח או כל עיוות שפתיים או ידיים אחר שמסמל הנאה מהרגע או רמיזה על כך שאנחנו אלו שזכינו במדליה האמורה.
לאחר מספר דקות יצאנו כשבתמורה לכבודנו הרמוס בחיקנו רק סיכה עליה נאמר:
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
