*המערכת מודה בכך שיש מספר תשובות אפשריות.
בעקבות מספר פוסטים במומלצים על תוכן שיעורי ספרות, החלטתי לספק לגלגלי מוחי החלודים קצת אקשן ולשקול ולתהות בפשעיהם העיקריים של מרכיבי רשימות הקריאה במשרד החינוך.
פספוסים ולמה הם ראויים לעדר ויקינגים זועם בשער ביתם
באלזאק. אני יודעת שהצרפתי השמנמן ורע-המזג היה לפחות פעם בתוכנית הלימוד, אם להסתמך על הכריכה של אבא גוריו. באלזאק הוא מה שנקרא necessary evil לפחות בשבילי. העניין הוא שלמרות היותו משונאי האנושות המדכאים ביותר שזכיתי לקרוא, יש משהו בשטויות שלו, טוב הרבה משהו. והוא בין הבחירות היותר הגיוניות מיצירותיהם של אוכלי הצפרדעים. מולייר לצערי לא בדיוק חינוכי.
דיקנס. תגידו לי איך עורכים תוכנית לימוד בלי דיקנס?! זה הקלאסיקה שבקלאסיקה, האיש בין גדולי סופרי אנגליה. אני לא קשורה אליו במיוחד, אבל זה כמו ללמוד על היסטוריית המוסיקה ולהתעלם מבאך. הספר האהוב עלי הוא סיפורם של שני ערים, דמויות נפלאות , תיאורים היסטורים, ספר שהוקרן והועלה על הבמה כל כך הרבה פעמים... אבל רוב הספרים שלו הם יצירות מופת.
הרמן הסה. טוב כאן זו במידה מסויימת דעה אישית, אבל הספרים שלו הם בדיוק לגילאי שבע עשרה - עשרים: חפירות פנימיות בלתי נפסקות, מי אני מה אני למה אני האם יש רק אני אחד וחיפוש אחרי מטרה בחיים. והנפלא בספרים שלו הוא שהפילוסופיה הולכת יד ביד עם עם עלילה ודמויות מעניינות ותקופות משמעותיות בהיסטוריה. מבחינתי בראש הפירמידה עומד "זאב הערבה" בכיכובו של הארי שהזאב והאדם בתוכו נמצאים במאבק תמידי. אבל נרקיס וגולדמונד (המתאר את חייהם של שני חברי ילדות, אומן נודד ונזיר בזמן המגפה השחורה) ודמיאן לא מפגרים מאחור.
אדגר אלן פו. אדם שנחשב לממציא הזאנר הפאנטסטי, פו זה לא רק סיפורי אימה ופנטזיה פו הוא נפלאות הדימיון האנושי, חידות מעולם אחר, שאלות קיומיות והפחדים הכי גדולים שלנו רוקדים הבה נגילה. מה הולך איתכם, היה הורג אותכם לשים סיפור אחד, אחד?
שייקספיר. כל כך הרבה מהתרבות של העולם המערבי בנוייה עליו שאדם שלא קרא את המלט מפספס פעמים רבות חלק משמעותי מהתוכן, בין אם מדובר בסרט, ספר או סתם שיחה. אם אפילו שלד בחליפת פסים יכול לצטט שורות , הגיוני יותר שבשר ודם מחונך יקרא קודם כל את מר ש' ולא את הנרי מילר. האחרון הוא אומנם מחזאי טוב אבל יש טוב ויש שייקספיר. ושייקספיר גם אם הוא רק מרגיז את עצביכם המעודנים (אני בזמנו חיכיתי בקוצר רוח לרגע בו המלט יתפגר, אבל אני מקווה שיום אחד בקריאה שניה דעתי תשתנה) צריך להכיר.
שלום-עליכם. זאת בושה וחרפה שבמדינת העם היהודי לא לומדים אותו. הרי ע' הוא ליהדות אשכנז כמו יהודה הלוי ליהדות ספרד. ואין דרך טובה ממנו להכיר את דרך החיים של יוצאי מזרח אירופה. מה עוד שהסיפורים שלו מצחיקים, מקסימים ונוגעים ללב.
קפקא. במיוחד המשפט והטירה. אבא שלי אמר בזמנו צריך לקרוא את הספרים האלו כדי שכשתמצא את עצמך במצבים מסויימים, וכל עוד יש בירוקרטיה רובנו נגיע אליהם רוצים או לא רוצים, אולי תוכל לחסוך לעצמך סבל, זמן ועצבים. למרות חליפת הדימיון של הסיפורים שלו מתחת לבד הם כל כך מציאותיים, שלפעמים כואב ומפחיד לקרוא. אני מאוד אוהבת את סיגנון הכתיבה שלו, והסיפורים הקצרים בונים עולם מרתק גם אם לא תמיד נחמד או הגיוני, אבל חוסר האונים שמוצג בטירה, ברר.. בין הספרים היותר קשים נפשית לקריאה בשבילי, ולא בגלל שהתיאורים איומים במיוחד אלא בגלל שהם נושפים בעורף.
בורחס. הוא נחשב למתחילי תנועת הmagical realism סיגנון הספרות הכי נפלא שיש ולאחד מגדולי הסופרים הלטינו-אמריקאים, שהיא בזכות עצמה פיסת אדמה המהווה בית חרושת לספרות על. סופרים כמוהו לא היו ולא יהיו, ובמדינות רבות בעולם תודה לאל מבינים את גדולתו ומלמדים אותו. אין לי מושג מה הבעיה של ארץ הקודש, אחרי הכל הוא כותב סיפורים, אז היו מוותרים על אחד מעשרות הסיפורים של צ'כוב ומביאים קצת גיוון.
יש תקווה בליבי שאולי רק השכבה שלנו הוזנחה ואחרים למדו לפחות אחד מבין הסופרים האלו. הבעיה היא שכמה מהם הם לא משהו שמתחשק לקרוא בשעות הפנאי, לכן קריאת חובה היא הפתרון המושלם.
מה שעשה לי טוב, ויקינג אחד רשאי לעזוב את זירת הקרב
אתגר קרת. טוב שלמישהו שם למעלה היה לפחות מספר דו ספרתי של תאים אפורים. תודה ממעמקיה הכי חשוכים של נפשי שהכרתם לי אותו. אבל הבעיה עם אתגר קרת היא שלדעתי הוא סופר סובייקטיבי, אם אתה לא אוהב את הסיגנון זה רק כאב ראש. ובזמן שאני ורבים אחרים זכינו בפיס ספרותי, לא מעט אנשים בוודאי קיבלו קוביית שתן קפוא על הראש.
גולדינג. סופר שכל אדם צריך לקרוא לפחות פעם אחת בחייו, אבל הוא די מדכא ואין לי כוח לדבר עליו. כנ"ל אורוול עם 1984 וחוות החיות, והם צריכים לעשות זאת במיוחד בקנדה כי הרבה כאן חושבים שקומוניזם הוא אורגיה חברתית לצלילי Imagine.
התפסן של סלינג'ר. שוב ספר שאני אישית מאוד אוהבת, אבל או שהוא מדבר אליך או שלא, ובמקרה האחרון לא תזקה לשום תובנה או חוויה רק מונולוגים ארוכים ומשמימים ללא כל פואנטה.
איבסן. למרות שלדעתי פר גינט עדיף בהרבה על בית הבובות, beggars can't be choosers , כמו שאומרים בצד הזה של האוקיינוס. בית הבובות הוא מחזה נפלא שמעלה הרבה נקודות למחשבה.
עגנון. האמת לא שהייתה להם ברירה כשהוא הסופר הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל. אני אוהבת במיוחד את מדירה לדירה עם הציטוטים הנפלאים על השינה, האדונית והרוכל הוא יותר ככה ככה בשבילי, ותהילה רק שיכללה את טכניקת חריקת השיניים שלי. אבל בין אם הסיפור מסתדר יותר או פחות הוא סופר שצריך להכיר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
