מעצבן ומתסכל.
החיים לא היו נחמדים במיוחד בזמן האחרון, אבל זה תמיד דבר קטנטן וטריוויאלי שמביא את מפולת העצבים. אז פספסתי אוטובוס בדקה ביג דיל... אבל לעזאזל, החיים מורכבים מדקות! וערב שיכל להיות נחמד ורווי אלכוהול הופך לערב בחברת משככי כאבים וידידי הרעועים והדרוכים שנקראים ע"י הרפואה עצבים.
ואירועים כאלו מכניסים אותי למצבי רוח של "שניות קטנות וסרוחות כאלו הן אלו שמשפיעות לי על החיים".
אם הייתי לוקחת נשימה רגע מאוחר יותר, אם הייתי חושבת מחשבה קצת שונה באותו הרגע, החיים היום אחרים.
אם הייתי מדברת עםX לא על Y אלה על Z בכתה ו' אז יתכן והייתה עולה בי מחשבה מסוימת, ובהשפעתה הייתי הולכת ללמוד בK ולא בS , ואז היו לי חברים אחרים, והסביבה הייתה משפיעה עלי אחרת, והייתי מחליטה ללכת לכיוון אחר, למקצוע אחר, והכל היה אז שונה והייתי אדם אחר. אני לא אומרת שהכול היה אז טוב יותר או רע יותר אלה פשוט אחרת. וזה די מפחיד אותי אם לומר את האמת. מאוד מנחם אותי לחשוב שמסלול חיי לפי רעיון "דלתות מסתובבות" יש אירועים שיקרו ואנשים שאני יפגוש ויהיו איתי פשוט לדרך ההתרחשות יכולים להיות כמה ווריאציות.
אבל מה אם הגורל מורכב מתנודת כנפיים של פרפר קטן ואדיש שתחולל טורנדו עוד כמה שנים?
בכלל החיים נראים די אפרוריים לאחרונה. תמיד חשבתי אני יסיים בי"ס ואז הכל יהיה שונה. והנה סיימתי אותו לפני כמה חודשים, ולמרות שאני מרגישה פחות כבולה, אני עדיין תופסת את ההתרחשויות בעולם האדם סביבי די דהויות.
מחלחלת בי מעין הרגשה שאני פשוט לא מתאימה לכאן.זה לא שרע לי במיוחד או שהיו לי חיים קשים, שמישהו יתעלל או הציק. פשוט איכשהו תמיד שמרתי מרחק. אנשים היו נחמדים אלי ובאו לקראתי אבל עדיין הסתגרתי בתוך עצמי, ולא בצורה קיצונית במיוחד, אלא חלקית, נסבלת כזאת. אפילו עם אנשים באמת קרובים, שבילינו יחד מספר שנים, ששרדנו יחד את השגרה והמערכת הזאת בשם בי"ס, עדיין יש מחסום. אני תקועה חלקית בעולם הזה וחלקית בעולם משלי או יותר נכון לא שלי אלא פשוט מקום של מחשבות אחרות, רעיונות אחרים, והעולם המציאותי נראה פעמים רבות די מדכדך. כשאין אנשים סביבי או שיש מעין זרות מוחלטת ומשחררת העולם היומיומי הופך לעולם האחר ונהיה קרוב יותר. אבל עם האנשים שוב מופיעים המחסומים, הדפוסים והכללים הלא כתובים והמיותרים, כל ההגבלות האלה שהופכות אותי לבורג במכונה לא חביבה עלי. ואין לי אשליה שאני מיוחדת כל כך בהרגשה הזאת. כמעט כל בלוג שני מלא ב:" הכל חרא, אני לבד, אף אחד לא מבין אותי!" ורובנו מתלוננים אחד לשני ביומיום שהחיים בזבל למרות שבשום אופן לא נגיד שאנחנו בודדים, כי כך נעליב את המשפחה והחברים. אנחנו הרי כל כך בטוחים שאנחנו שם בשביל האנשים הקרובים לנו , שאנחנו מבינים אותם.
וב"צרת רבים" הזאת יש כמובן אמביוולנטיות. מצד אחד זה מנחם, לא בגלל שכולם סובלים אלא בגלל שמישהו כן קצת מבין את ההרגשה. מצד שני שוב חוסר הייחוד הזה, עוד פעם דפוס חברתי ואני לא שונה מאותו צוציק בן 13 שמרוב שיעמום וחיים, תודה לאל, חסרי דאגות רציניות מתחיל לרחם על עצמו ולצעוק שרק מרילין מנסון מבין אותו.
לא שאני נכנסת לעליונות של גיל , אחותי בת ה-8 חכמה מאנשים רבים בני 18 ומעלה שפגשתי, אבל יש פשוט את תקופות המעבר האלו שההורמונים מכניסים אותך לאותם מצבי רוח כמו עוד רבים בגילך. ולהיות עבד הורמונים לא יותר מעודד מלהיות עבד מכל סוג אחר, רק שמהעבדות הזאת אתה לא יכול לברוח ולהיפטר, לפחות כך אני חוששת.
קצת מעציב אותי לחשוב שכל חיי יכולים לזרום במעין אפרוריות מגבילה, בצנזורה תמידית של מילים ומעשים. נמאס לי שעם כל אדם אני מציגה צד שונה בי במקרה הטוב או תפקיד כפוי, הייתי רוצה לפגוש לפחות לשעה קלה, אדם שאפשר יהיה להיות איתו בשלמות, מכל הצדדים, שיבין, שיעזור לפתח רעיונות שגם יציג את עצמו מכל הכיוונים ואני יבין בלי מאמץ. ולאו דווקא זה חייב להיות האביר בלימוזינה הלבנה, סתם ידיד/ה או אפילו עובר דרך מקרי.
האמת, נראה לי שהפוסט הזה הוא די תוצאה של פינוק יתר. אנשים פחות מלאים בחשיבות עצמית ונרקיסיזם, או לחלופין אנשים קשי יום באמת, פשוט חיים כמיטב יכולתם, בלי לנתח כל צעד שלהם וכל פוו שעשה להם היקום.
אבל כבר התחלתי להבין שמעצמך קצת קשה ולא כדאי לברוח, והתחלתי לזרום עם היצור הזה שמתבונן מתוכי ומקווה ורוצה דברים קצת אחרים גם אם הוא לא יודע איך להשיג אותם ופוחד לנסות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
