נפגשתי עם מישהי שלא ראיתי הרבה זמן.
היא אדם מאוד מעניין, אחת מהאנשים הנדירים שפגשתי עם אופקים פתוחים באמת, שהכול מעניין אותם.
אבל כמו בפגישות הקודמות, רע לי עם עצמי.
כמה שמצידה היא נחמדה והכול, אני מתעבת כל מילה שיוצאת מפי כשאני איתה. אני לא יכולה להגיד שאני לובשת דמות או מזייפת מילים. זה כאילו שאני עוברת מעין מראה מעוותת, הקול שלי נראה לי צורם, ואני מתחילה מאוד לא לחבב את עצמי. ומה שיותר גרוע אני מתחילה לא לזהות את עצמי. המילים שלי , הרעיונות שלי אבל משהו בכל זאת שונה.
וההרגשה הזאת כל כך חזקה לי רק איתה. אף פעם לא היינו חברות קרובות במיוחד, ניתן במידה מסוימת להגיד שאני די דחיתי את ניסיונות ההתקרבות שלה, ונראה לי שבעיקר בגלל ההרגשה הזאת.
בעוד שהיא אדם כל כך סימפטי, לידה העולם פתאום מתחיל להיראות לי דוחה וגרוטסקי. כאילו שהיא סוג מוזר של ערפד אנרגטי.
ופתאום באה לי איתה ההבנה, החיבה לאנשים נובעת הרבה פעמים מהדמות שאנחנו מקבלים איתם, לא כלפי חוץ, אלא בעיני עצמנו.
אבל אני עדיין כועסת על עצמי שדיברתי יותר מידי על דברים שהייתי צריכה לשתוק לגביהם, אפילו דברים לא מזיקים ושטותיים נראים לי כמו מידע סודי שחשפתי "למשטרה החשאית". בקיצור, החייזרים כבר כאן!
ואני פשוט לא יכולה להסביר את התחושה הזאת. הפתרון הקל הוא שאני משתגעת, לאט אבל בזהירות. אבל זה רק תירוץ. צריך פשוט ללמוד לסתום את הפה, כמה שזה אירוני מצידי. הבעיה היא שאני נפתחת לפני האנשים הלא נכונים. אני לא מדברת על תוצאות כלשהן, תודה לאל, עד עכשיו לא נכוויתי ואני מקווה שגם ימשיך כך, אני מדברת על תחושת הדיכאון, המיאוס והאכזבה מעצמך.
אני לא זוכרת מי אמר או איפה, אבל בהקשר לפירוש חלומות, מאוד התלהבתי מהרעיון שלא הפחד הוא התוצר של המפלצת אלא אנחנו יוצרים את המפלצת כדי לתרץ את הפחד. באותה הדרך ניתן גם להסביר בפולקלור יצורים מיתולוגיים שונים סגנון הסאקובס.
אולי זה גם מה שאני עושה, פשוט טופלת על אדם תמים את האשמה שלי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
