תיעוב עצמי אכזבה ובוז מציפים אותי ורבים מי מהם הוא "מלך הסלע"... ואיתם כמובן הרחמים העצמיים שמתעוררים מרחרחים את האוויר בצפייה, פולטים קריאת שמחה ועולים אל פני השטח.
אנוכי לא מתלהב יותר מידי:"אז שוב פעם התחלנו?!.. את יודעת בשביל יצור שאת לטענתך כה מתעבת את מתעסקת בעצמך קצת יותר מידי."
"אבל, אבל.." עצמי מהסס, מנסה להשחיל מילה להגנתי.
"אכן, אבל. המילה האהובה עלינו ללא ספק, אם להתעלם מ"כאילו, כזה".
"אולי? אולי, בכל זאת?"
"אולי? אולי בתחת של בועז מעודה כבר מיזמן צועק הצילו, ועושה רושם שהוא ישאר שם הרבה זמן. הרי שנינו יודעים טוב מאוד, שלמרות הזעם והדמעות נמשיך בדרכינו הנלוזה. והפסיביות, העליבות והיבבנות לא יעזבו אותנו פתאום. כמו שמישהו חכם אמר: אנחנו רוצים להיות אחרים אבל לא רוצים להשתנות."
"די, די עם הציטוטים! נראה לי שמידי פעם ניתן להציג מעט מקוריות, לזמן מחשבה חכמה אחת אל מוחנו"
"ואז מה? היא תחפש אדם חכם, לא תמצא ותלך לדרכה... חוץ מזה, תחשוב על הבריאות, החומר האפור שלנו עוד עלול לחטוף שבץ מרוב הפתעה"
"אפשר לחשוב שאנחנו במעגל קסמים"
"אנחנו לא. אנו פשוט מאוד עצלנים וחסרים לנו בעיות אמיתיות, אם רק היית יודע מה זה רעב אמיתי..."
"כן, כן אני זוכר שגודלנו בבית סובייטי, העובדה שאני אמור להיות אסיר תודה לכל חתיכה של לחם עבש שבאה אל פי לא נשכחה ממני, תכף תתחיל גם עם: כשאני הייתי בגילך הייתי כל יום אחרי הבצפר שוטפת את הריצפה, מנקה את האבק, שוטפת את הכלים ומכינה שעתיים שיעורים".
" אחמ, אחמ. שני דברים.
- את הבצפר סיימנו. ואחרי הבצפר ברוסיה עשינו הרבה יותר. למילה תואר ראשון יש משמעות כלשהי בעיני פרזיטית כמוך?
- אנחנו אותה הישות.
נ.ב. אין צורך לערב את אמא בדיון תוך אישיותי"
הו, אלי! האם ורדה היא תקוותי היחידה?!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
