היה עלי לסדר את החדר האמת יותר מיצר הישרדות כי הוא התחיל להיראות יותר ויותר מאיים, והתעוררה בי תחושה עמומה שהוא הולך לקום לתחייה בקרוב. אז תוך כדי פינוי השולחן התחלתי להציב את כל הציורים על המיטה. הייתי די מרוצה, סה"כ יצאו לי דברים לא רעים. והעיקר כל הרכבי הצבעים שונים, האווירה לא חוזרת על עצמה. אחותי הקטנטונת נכנסה וערכנו "דיון" על התמונות. הדיון נבנה משאלות שלי: מה את אוהבת, מה לא, למה...
ותוך כדי סרקתי גם מנקודת מבטי. למרות שאני לא יכולה לבחור אהוב יותר ואהוב פחות. כולם מזכירים לי תחושה אחרת, מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו.
אחותי דווקא הפתיעה אותי, הציור שאת אמא שלי הבעית דווקא נראה לה נחמד.
לאחר מכן מתוך סקרנות ונוסטלגיה התחלתי לחפור בארון והוצאתי את כל עבודות ידי משנים עברו.
האמת ממש הופתעתי. התברר שעשיתי פעם דברים ממש מגניבים, שהמורה בכל זאת לימד אותי הרבה. והרגשתי פתאום שמשהו נאבד לי לאורך הדרך. בציורים הישנים היה משהו שאין בי עכשיו. היה לי כל כך נחמד להתבונן בהם אבל אני בספק שכמו שאני כיום אני יוכל ליצור עוד משהו דומה. הייתי מאוד עצבנית פעם על המורה שהוא הכניס לי לכל הצבעים אפור. בהשפעתו נכנסתי לתקופה אפורה שפשוט לא יכולתי להשתחרר ממנה. הצלחתי לצאת ממנה בסופו של דבר. אבל מה שהוא נתן לי אז, אני אפילו לא יכולה להגדיר מה בדיוק, חסר לי. מה גם שמתוך התרכזות בצבעים ודמיון איבדתי טכניקה.
ציורים אחרים הבהילו אותי. פשוט לא זכרתי אותם, לא רק זה, הם נראו כמו עבודות של מישהו אחר, לרגע תהיתי אולי לקחתי אז בטעות את העבודות של זאת שהשתתפה איתי בשיעורים אבל אז נזכרתי שכן כנראה זאת אכן הייתי אני. הפחיד אותי שיכולתי להוציא תחת ידי משהו שכל כך זר לי עכשיו.
לשמחתי מצאתי ציור שאני כל הזמן נזכרת בו. ציירתי אותו בגיל 12 בערך אבל משום מה אני עדיין מאוד מתלהבת ממנו ומאוד אוהבת אותו. במובן מסוים הוא פשוט לגמרי אני. בנוסף נמצאו הרבה עבודות ישנות שאפשר להשתמש בהם לקישוט, אבל קצת מוזר לי להציע אותם. למרות שחברים בקשו ממני עבודות מספר פעמים, עדיין יש לי הרגשה שהם עשו זאת יותר מתוך חיבה אלי, ולא באמת מתוך התעניינות. בפעם היחידה שאני יכולה להגיד בביטחון שממש אהבו ורצו עבודה שלי, סירבתי. עכשיו אני מתביישת בעצמי, כי זאת הייתה אחת החברות הכי טובות וגם ככה אנחנו מתראות לצערי לעיתים רחוקות מידי וכמו שהחיים מסתדרים עכשיו ייתכן שאפילו לא ניפגש יותר פנים אל פנים, אבל פשוט לא יכולתי. אני מאוד נקשרת לעבודות והמחשבה שאני לא אראה יותר ציור לא נעימה לי במיוחד.
ושוב ההרגשה שבאה וחוזרת, שאני כל כך רוצה לקחת שיעורים שוב! למצוא מורה חדש שייתן חוות דעת, שייתן כישורים חדשים. מצד אחד זאת לא בעיה אבל מצד שני, חוסר בכסף, וחוסר הביטחון שאכן זה יהיה מורה טוב...
וגם הקיבעון שאני נמצאת בו עכשיו. התחלתי כבר כמה עבודות ואני פשוט לא יכולה לסיים, ומדכא נורא שההתחלה טובה אבל למרות שבראש התמונה שלמה אני פשוט לא יכולה להביא אותה לסיום, מה גם שאני מפחדת לקלקל אותה,
ולעזאזל אני כל כך צריכה עבודה גמורה! הדיפרסיה הולכת ומתחזקת עם כל יום שעובר וציור זה בערך הדבר היחיד בגבולות האפשרי שיכול להוציא אותי ממנה, וכמה צפוי, בגלל מצב רוחי גם זה נמנע ממני.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
