חזרתי לי.
לא בגאווה, עם נישוקי אדמה שרוב הסיכויים שרוב חתולי וכלבי האזור השתינו עליה בתקופה זו או אחרת.
לא בשמחה, עם שאיפות אויר קודש בשקיקה, ותוך כדי בליעת זבוב מזדמן.
גם לא במחיאות כפיים. ברגע הנחיתה, הייתי עסוקה בהורדת שאריות היוגורט והקיא שהילדה החביבה שישבה לידי בטיסה השאירה על מכנסי, וזאת בתור שי לדרך. לאורך הטיסה היא הראתה לי את חיבתה העזה בבעיטות בלתי נפסקות בצלעותי(לצערי היא ישנה תוך כדי, כך שאפילו הניחומים של נעיצת מבטים רצחניים ואמירת דעתי עליה נלקחו ממני באכזריות).
לא, חזרתי לי בחוסר חשק גמור. מרחרחת את האויר בחשד ומנסה לדכא את החשק לבעוט בכל יצור דו-רגלי או על כסא גלגלים שנמצא ברדיוס של מאה מטר ממני.
ואני די מניחה שהסיבה העיקרית היא השירות. אני לא שונאת אותו מספיק בשביל לעזוב אותו בסערה תוך השחתת מספר גדול ככל הניתן של רכוש וצעקות קרב. אבל בהחלט מספיק כדי לקוות כל ערב שאיזה אדם טוב ישרוף אותו בלילה או שיעיפו אותי משם בבושת פנים. טוב אולי בלי בושת פנים.
השינאה והתיסכול נאגרו אצלי שבועיים, הלכו והתחזקו במטוס, באוטובוס. מסתכלת על השעון, אני נמצאת בה כבר 5 שעות. עוד 2 וחצי והביתה.
אני יכולה בגאווה להאשים אותה בישנוניות התמידית שלי. לא סבלתי הפעם מג'ט לג באף כיוון רק בגלל העובדה שאני יכולה להירדם בכל רגע מ 24 השעות שמכנים יום.
אני יכולה להאשים אותה בדיכי המכובד שגידלתי לעצמי, הוא כבר גדול ושמן ושוקל לעשות צעד ראשון.
רות סוף. (ככה אמורים להגיד את זה? אף פעם לא הייתי טייס קרב..)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
