תשע רשימות ומעגל
יום ראשון
אני לא מרגיש טוב במיוחד.
לא מפתיע במיוחד במצבי.
נראה לי אני היחיד שנשאר.
כלומר, מאוד ייתכן שגם אחרים שרדו, אף פעם לא הייתי המוצלח ביותר.
גם לא מוצלח, ה"יותר" בעצם מיותר.
למה שאחרים מוכשרים, מאומנים , ומהירי מחשבה ממני ייכשלו במקום שאני הצלחתי? אבל אני בספק אם אני ידע אי-פעם על אחרים שניצלו, אין סופיות היקום פועלת הפעם לרעתי, כך שמבחינה מסוימת אני מניח שאני היחיד.
זן נכחד – מחשבה איומה.
וכשאני ימות האנושות גם מעולם לא תהיה, מי יזכור אותנו?
הכוכב ריק, החליפה מציקה.
סיפרו לי שאצל הסוכנים היו חליפות שאפילו לא הרגשת בהן, קלות כמו אוויר, נחות על הגוף בטבעיות.
אבל להם תמיד היה הטוב ביותר.
אני הרי רק עוזר בסגל הזוטר, מנקה מעבדות, לפעמים עוזר בניסויים פשוטים, לעיתים רחוקות עוזר לדוקטור. טעות בזמן, הייתי, אני מניח שניתן לסלוח להרגל.
חבל ששכחתי לשאול את הדוקטור איך החליפות פועלות, בשבילי הם נותרו קסם. גונבות גזים ויסודות מהסביבה העוינת ויוצרות מסביב לגופך מיני אטמוספרה שמאפשרת לך להתקיים. אולי, אם הייתי מכיר את העיקרון, תוך מספר שנים הייתי מצליח לבנות אחת נוחה יותר?
ריק, כל כך ריק.
לא ריקנות של חדר שלא גרים בו כבר זמן מה, לא ריקנות של יבשת חדשה. הריקנות כאן מעולם לא תשתנה.
ספינות אחרות לא יגיעו לכאן, הכוכב לא ישועבד לתועלת המין האנושי.
אולי הוא יוצא אחרי הכל ברווח? אני יוצא בהפסד.
לצערי רק עכשיו אני מבין שאנו באמת "חיות סוציאליות", נראה לי, ככה הגדירו אז את המושג.
יום 5
הבדידות נתנה את הדחיפה אני מניח.
היא והפחד לצאת מדעתי.
בלתי אפשרי לסבול ריקנות כזאת.
נזכר במידע שאף פעם לא השתקע טוב במיוחד.
מודה בכל ליבי לדוקטור, שמוכן היה להשקיע בי מספר חודשים כדי להסביר תהליך שאחרים לומדים בשבוע.
היצור שבינינו אז יחד.. הוא קרא לו 'אדם' אם הזיכרונות נכונים. "מה יקירי, מתחילים להרגיש כמו הבורא?" שאל אותי עם עיניים צוחקות וחיוך מעט עקום.
הוא היה צריך להינצל. הוא היה מוצא דרך להקים לנו, לצללים, תל זיכרון מכובד, שבוודאי היה עומד על מקומו מיליוני שנים. או אולי מממש רעיון אחר, מוצלח יותר.
יש כמובן צורך במכשירים מסוימים, טוב שהמבנה בו יצאתי לדרך מכיל מעבדה. אלה היו התקנות אחרי הכל, הנה הפעם זמן עבר. ההרגל משתנה.
מעניין, אם הם שקלו את האפשרות שמשהו רע כל כך יקרה? אני בספק. הייתה כאן רק דאגה לשלומם של מטיילים שספינתם תיהרס, או אולי למדענים שסביבה חדשה תעורר בהם פעלתנות.
המעבדה אומנם לא חדישה, אבל עם המהדורות האחרונות ממילא לא הייתי יודע איך לעבוד.
אני רוצה משהו חי, חי ומוכר.
יום 36
דמות מגושמת וכעורה.
ניסיון שווא לשחזר מתים. דמיון בסיסי, שתי ידיים, שני רגליים, אחד- ראש.
הנה, עברתי על אחד החוקים החמורים ביותר. אני חושב שהוא היה כתוב בערך כך: אין ליצור יצור חי ותבוני בעל דמיון סימטרי ומנטאלי של יותר מ-50% לגזע האדם. אבל כבר אין משגיחים או שופטים, גם ההשלכות שהביאו לחקיקה כבר בטלות. ובכל אופן, אני חושב שהעונש היה הגליה, כך שבאתי על עונשי גם ללא עזרה חיצונית אני מניח. להם אין נזק, ולי יהיו ניחומים מסוג כלשהו, מזכרת לחיים שהקיפו אותי פעם.
רק חודשיים עברו מהרגע שעזבתי את המכון בבהלה.
קצת יותר מחודש לקיומי כאן, אבל נראה כאילו כך היה מאז ומתמיד.
יום 48
מספר ימי עבודה והדמות חיה. ודי עלובה נאלץ לציין.
בושה פתאומית.
אומנם אין איש להצטדק בפניו, אבל פתאום צללים שבים לתחייה, ואלפי עיניים בוחנות אותי.
אני הטוב ביותר שתוכלו למצוא!
ה"יותר" מיותר. אין שום דבר אחר למצוא, אין איש להשוות אליו.
טעות בסיסית. חילוף החומרים של הדמות לא מותאם לשלי. אצלה עוברות שנים, בזמן שאצלי עוברות דקות. אבל את התחום הזה מעולם לא ידעתי היטב, כך שאין ביכולתי לתקן.
הקשה ביותר לפני – מערכת רבייה. החלק שדורש את הזמן הרב ביותר.
הדמות מתה תוך שעה בערך.
ממשיך לעבוד עם גופה קטנה ומוזרה לצידי, וכנראה אמשיך עוד שבועות רבים.
קשה לי להבין אם הרגש הממלא אותי הוא צער, אימה או אכזבה.
יום 71
הדמויות החדשות מוכנות.
אני נהנה לעקוב אחריהן. יצרתי חיים, והם מתרבים. מאוד מהר. יש כבר עשרות, תוך מספר ימים יהיו מאות.
נרדמתי לכמה דקות. אחד המצברים הספיק להישרף.
השריפה השמידה יותר מחצי היצורים עד שהספקתי לכבות אותה, הנזק לאדמה יימשך מבחינתם אלפי שנים.
אם אלו יחידות הזמן שלהם.
מעניין אם יש להם יחידות זמן? הם הרי תבוניים במידה מסוימת ומכילים את אותו המנגנון שאפשר לנו להתפתח.
עבודות ידי מתות בהמוניהם. לא הרגשה נעימה במיוחד..
יצרתי עוד כמה שימלאו את מקום החסרים.
בגלל מהירות חייהם לא הצלחתי להבין אם המושבה קיבלה את החדשים או לא.
יום 98
הם נמאסו עלי.
חשבתי שהם יהיו תחליף. אשליה.
ידעתי שהיא תהיה כזו במובן מסוים מההתחלה. אבל קיוויתי.
הם אפילו מגבירים את הכאב, אם זה ייתכן.
אני מנסה לדמות שהם בעולמם הקטן חוזרים על מעשינו וחיינו שלנו, אבל גם זו אשליה.
כעט המטרה הושגה, הימים שוב ריקים.
הדברים, אני מסרב לקרוא להם בשם, אפילו לא יודעים על קיומי.
אני מרגיש מיותר.
יום 112
התבוננתי בהם מספר שעות, פתאום גל תיעוב הציף אותי.
צחוק היסטרי החל בוקע משפתיי, בצלמנו בדמותנו? פארס.
כיעור שיצר כיעור.
יצור לא מפותח במיוחד, אך בן לעם שידע ימים טובים יותר, יצר יצורים מפותחים עוד פחות, מרושלים עוד יותר.
מיכאל דק השפתיים.
לו היה סגנון. טעם משובח, יכולת וחוש אסתטי מפותח.
הוא היה מכווץ שפתיים דקות בתיעוב ומשמיד את עבודת כפי.
הוא במקומי היה יוצר יצירת פאר ונהנה מתפקידו החדש.
אבל הם חיים אחרי הכול, אולי אפילו ישרדו אחרי.
אולי בכל זאת ניצל מישהו?
יום 121
נפל לי אתמול מקדח, השמיד רבים מהם. אני נשארתי אדיש.
בזמן שהלכתי להרים אותו דרכתי עליהם מדי פעם, משאיר אחרי שביל גופות. הם כל כך רבים ואני כבר עייף מהצורך להשגיח ללא הפסקה על המקום בו רגלי דורכות.
נאלץ להודות שאהבתי רק את הראשונים, אלו שיצרתי במלוא מובן המילה. אותם ומספר דורות אחריהם, כשהם עוד היו מעטים. אותם זיהיתי, בהם נהניתי לצפות.
אבל הם התחלפו, רבים מכדי לזהות, רק מורטים את עצבי.
אני שוקל לצאת לדרך.
גם אם אין ניצולים אחרים.
אין שום סיבה להישאר כאן, וליצורים אני הופך להיות מסוכן.
מה גם שלעצמי אני לא מסב שום תועלת מישיבה חסרת מעש במקום הארור הזה.
אני צריך מטרה חדשה, שתהיה חיפוש.
בכל זאת יש שביב של תקווה.
יום אחרון
הכול מוכן לדרך.
אני רוצה להשאיר מזכרת כלשהי מעצמי, לכוכב ולדייריו הטריים.
עכשיו, כשאני נפרד מהמקום ומהם לתמיד, התיעוב כלפיהם מתפוגג. יש אפילו חיבה כלשהי.
אני שוקל להשאיר את הרשימות, תיאור בריאתם, למרות שהם מעולם לא יבינו אותן וייתכן שאף לא יכירו בקיומן. הקופסא המשמרת בה אני אשאיר אותן תהיה בשבילם בוודאי רק הר עצום מימדים, חלק מנוף מוכר.
אבל עדיין. זיכרון קרוב רחוק.
אולי לטמון אותה באדמה?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
