שוטטתי לי ברחובות ניו-יורק. ומחשבה צצה פתאום (לא מצאה אדם חכם והלכה בעצב).
הלכתי בעיר זרה, אבל לא הרגשתי שאני במקום אחר. אומנם הפנמתי שסביבי יש אנשים שאין בארץ, מבחר ענק של שפות שונות ומשונות, ארכיטקטורה שלא תמצא אצלנו, אבל מקום אחר? לא ממש.
ופיתחתי לי תיאוריה: נראה לי שיש לנו איזה מרחב קבוע שאנו נושאים איתנו. אנחנו מחליפים מקומות אבל עדיין נשארים על פני המרחב הפרטי שלנו. מטפורה? אז תתארו את עצמכם על מיטה, המיטה נוסעת, מחליפה ריצפות, אבל אתם תמיד יושבים על המיטה, וכך גם אנחנו.
ומהמרחב הקבוע הזה לא ניתן להיפטר, גם לא רצוי כי אז הרי נמצא את עצמנו ללא כל תמיכה נפשית!
מה המרחב הזה? עוד לא החלטתי. מעין מצבור תחושות, תוצאות מוכרות של חיישנים ישנים.
אנחנו יכולים ללכת על סוגים שונים ומשונים של דשא, אבל תמיד נדרוך על הדשא הפרטי והקבוע שלנו, דעתי לא נחרצת אם ברגע הדריכה עליו המוח הופך אותו לדשא הרגיל שלנו, או שפשוט הדשא הכלל עולמי משנה צורות בהתאם לדורך עליו.
אומנם סביבנו יהיו שינויים, מטר מאיתנו העולם אחר ונזיל, אולם המקום בו אנו דורכים ו"נמצאים" במלוא מובן המילה הוא אותו אחד.
זאת היא אחת התמונות האהובות עלי. והיא גרה במטרופוליטן.
אני יכולה לשבת ולהסתכל עליה שעות. היא די פשוטה ולא מוכרת, Millet צייר אותה בתור סקיצה לציור אחר, חלק ממנה עשוי בצבע, חלק בגירים.
אבל היא תמונה שבונה עולם שמאוד הייתי רוצה להיכנס אליו. אני ממש יכולה לתאר את עצמי מנמנמת באוירה השלווה עם השקיעה והפרות החביבות, ויכולה לשמוע את צליל הקרן של הרועה. אולי טוב שהיא הרחק מהישג צעדי, אני בספק אם אי-פעם הייתי רוצה לצאת ממנה. הייתי פשוט ישנה שם לי שם מתחת לאיזה עץ עד שבד הקנווס היה נהרס.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
