Searching for pure, old fashioned, nonsense

מעניין שאת רוב חיי אני מבלה בתלונות וחפירה בתחושות מרירות למיניהן.

אם להסתכל מהצד החיים בכלל לא גרועים. נעזוב את התירוץ הישן של יש אנשים שאין להם מה לאכול כאלה בלי בית וכו' וכו'. הם לא מעניינים משום שלהם אין ממש זמן להתלונן.

במובן מסויים זה הגיל, נאמר לי שבגיל הזה אנשים אוהבים מאוד רחמים עצמיים, ההורמונים עוד לא החליטו מה הם רוצים לעשות עם הגוף הזה שהם קיבלו למשמרת, אז כל עוד הם בוחרים טקטיקה אנחנו שוקלים שיטות התאבדות שונות וכמה ומי יבכה בהלוויה שלנו.

במובן מסויים אחר זאת האופנה, חיידק האדם המודרני.

התחושה שאנחנו לא מובנים, שאין טעם לחיינו. פעם הפרעות נפשיות היו סיבה לבושה, כעת כולם מחפשים בהתמדה שהופיעה אולי רק אצל מחפשי הזהב הנחושים ביותר בקליפורניה רמז קלוש ככל שיהיה לתסביך אחד לרפואה לפחות.

נראה לי שתלונות וטרוניות הם במובן מסוים (שלישי), אצלי לפחות, סימן לכך שאני עוד מקווה למשהו טוב יותר.

רע זה תמיד עניין של השוואה, כבר מזמן הגזע האנושי (רובו לפחות) אימץ את הגישה שטוב ורע הם די תלויים בנקודת מבט. כשאני אתייאש סופית אני בספק עם אני ימשיך בניתוחיים עצמיים ובדיקות סביבה. אני פשוט ינסה להוציא את המיטב ממה שיש.

כמו בסיפור הבא:

-"למה אתה קונה נעליים קטנות בשתי מידות?!"

-"אני שונא את העבודה.

 חמותי מפלצת.

 אשתי שטן.

 הילדים איומים.

 רגע האושר היחיד ביום הוא כשאני מתיישב אחרי יום עבודה ומוריד נעליים."

גישה מאוד מציאותית לחיים.

למה אני כותבת את כל פוסטי הקיטורים האלו?

מצד אחד יש תקווה סמוייה להבנה ועידוד. אבל הסיבה העיקרית היא התקווה שכאני יקרא את הפוסטים האלה עוד שנה, 5 שנים או עשרים שנה, אני יצחק ויחשוב כמה הכל טוב יותר בחיי החדשים. פשוט להשאיר לעצמי העתידית מזכרת מעצמי הנוכחית.

מבחינה מסויימת אני גם חושבת שמלנכוליה במנות מדודות מוסיפה עניין לחיים, אין לי חשק להיות בובת סמיילי תמידית, במידה והייתי חושקת בכך הייתי יכולה פשוט להיות על מורפיום ללא הפסקה, אולי אחרי מספר שנים הייתי מגיעה למצב מאוד עגום, שכן אינני מיליונרית, אולם מספר שנים בחיי היו מלאות בשמחה מתמדת.

והחיידק הזה מאוד מעניין. מתברר שהאופנה משתנה לא רק בבגדים ויופי אלא גם במצבי רוח. במאות האחרונות אנשים נהנים להיות אומללים, ובעצם העובדה שרובנו אומללים האומללות הלא אופנתית, והרצינית יותר גוברת, שכן אנחנו מפסיקים להיות מיוחדים ויחידים (עיקר הפונט של האומללות האופנתית).

בתקופת יוון האופנה הכתיבה שמחה ונהנתנות.

בתקופת ימי הביניים האופנה הכתיבה המעטה בערך עצמך וסדיזם (טוב בעצם גם ביוון ובכל התקופות האחרות מלבד המודרנית הסדיזם היה באופנה).