אני הולכת בשביל. על מה אני דורכת? קשה להבחין אוליי חצץ אולי לבנים. משהו קשה בכל אופן. הדרך, השמיים הנוף העמום מהצדדים הכל מציץ מבעד לשכבה עבה של ערפל. ועם ערפל יש תמיד בעיות, במיוחד במקום לא מוכר. ערפל נותן חופש מלא לדמיון. וזה לא תמיד נחמד. כי לא תמיד מדמיינים גמדים, וגם אם מדמיינים גמדים לא תמיד מדמיינים את הסוג השמח והמחייך.
כאן משום מה אני די רגועה. כי יש מדי פעם מקומות שלמרות שרגלך דורכת בהם לראשונה כל חמשת החושים כבר מכירים אותם תקופה ארוכה. המקום לא שקט תודה לאל. קולות רחוקים וכאלה שהייתי מעדיפה שיהיו רחוקים יותר. אני מזהה ינשוף, יללות זאב. מה השאר? חלק אני מנחשת, נזכרת בציורים על מחברת הספרות. מי ידע אז?
ממשיכה ללכת.
בתים מתחילים להופיע ומתחילית להעלם. כלומר הם תמיד באותו המקום, אבל משתנים בלי הפסקה. שינוי איטי אבל קבוע. במקומות מהסוג הזה פשוט לא יכול להיות אחרת.
ולמרות הכל אני רגועה, לא רק זה, אני מתחילה להיזכר במילה הזו 'שלווה'. אני מאוד אוהבת את הצליל שלה אבל לומר אותה ועוד בקשר לעצמי יוצא לי לעיתים רחוקות ביותר.
ממשיכה ללכת. הפעם הבתים נעלמים לגמרי. שדות משתנים להרים, הרים לדיונות, דיונות הופכות לגלים, גלים לביצה, ביצה ליער, יער לשיממון, והוא מופיע.
והפעם הערפל כמעט נכנע, התמונות הופכות לברורות.
הגלימה הריקה, אני רואה מבעדה ברקים והבזקי אור, עיגולי עשן עולים מהמקטרת, מזכירים לי עשן של קטר. ומתחילה ביננו שיחה מוזרה. אני לא שומעת את המילים, הם לא מופיעות בראש כמו במדע בידיוני שמתעסק בטלפטיה. הם מופיעות באויר, לא כתובות, זו תהיה בעיה, שכן אני בספק אם זו שפה שאני אוכל לקרוא. הן פשוט שם ותמיד היו.
וכמו שבדרך כלל קורה, למילים קודמת שתיקה. אבל לא אחת מהסוג שמלא באי-נוחות או מתח. פשוט מביטים אחד בשני. אני מנסה להיזכר אם הכל תואם לקנבס, מסתכלת ברוח שמזיזה את הגלימה מצד לצד.
"נחמד כאן"
"מסכים"
"סופרים כאן דקות?"
"אולי, אני אישית לא, אין טעם וגם לא צורך"
טבעות העשן מתחילות לקבל גוון ירקרק.
"איך בחדר העבודה של אבא?"
"לא רע, כמו שניתן לצפות. מקום שקט, מדי פעם איש עייף בשנות הארבעים נכנס לעבוד כמה שעות ליד המחשב, מלבדו, שקט. אני אוהב אוירה של חדרי עבודה, יש להם מטרה"
"והאחים? לא מפריעים?"
"הם נכנסים לעיתים רחוקות מאוד ואחריהם אני לומד להעריך את השקט עוד יותר"
אני מתבוננת בעמוד, בחלקי השיש השקופים ליד, או אולי אלו עצמות.
"אז מי יצר את מי בעצם?"
"זה משנה?" ומתברר שניתן לחייך בלי שפתיים ועיניים, הגלימה הריקה מחייכת, או אולי אלו הם האורות שמנצנצים בתוכה. "כל הדברים המהותיים הם מעגלים. בעצם הכל מורכב ממעגלים, פשוט לפעמים כשאתה עומד בנקודה מסויימת במעגל נראה כאילו הדרך לפניך ומאחוריך ישרה"
"לא נראה לי שחייתי מספיק בשביל לשקוע בהגיגים פילוסופיים שכאלו"
"ייתכן, יש לך זמן. בכל אופן אני תמיד כאן, ותמיד פנוי לשיחה"
"גם אתה מוזמן לבקר! אתה פוגש לפעמים את האחרים?"
"בטח, הם מוסרים דרישת שלום. השדון ביקר לא מזמן"
"זה שמעל למיטה?"
"את מכירה אחרים?"
" קשה לזכור את כולם, אני אוהבת לקשקש, במיוחד דברים מוזרים למיניהם..."
"אז עד הפעם הבאה?"
"כן"
ואני יושבת עוד זמן מה לידו. מביטה בלהבות במקטרת, ברוח בגלימה הריקה, בחתיכות השן השקופות, ופונה לדרך חזרה.
לצערי היא נחתכה קצת (הרבה) מכל הצדדים. אוף.. אבא לא יודע לצלם. זאת המתנה שלי ליום ההולדת שלו. מדהים כמה קשה להיפרד מקנבס עם שכבה דקה של צבעי אקריל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
