כשאת עצבנית רצח, כלומר עצבנית כל כך שאדם שיגיד מילה לא נכונה ברגע לא נכון יזכה במבט מאיים במיוחד, והעצבים נובעים בין השאר מהעדר מזון ממשי בבית, את נאלצת לספוג מזון רוחני.
נאמר כשאין לחם אין תורה?
לחם אין וזאת עובדה 
אבל יש זאבי ערבות.
אבל זאבי ערבות מכילים פרווה ובכלל לא יוצרים דימוי מעורר תאבון במיוחד של סטייק מהלך.
אז ניקח זאבי ערבות כמו הארי ידידנו.
הארי אומלל כי הוא מורכב מאדם וזאב. כותבי הטרקטט האלמוניים טוענים כי הארי מכיל הרבה יותר דמויות וכי אין אישיות יחידה בעצי השדה או חיות השדה (תלוי אם הינכם דוגלים בשניצל או בשורש), והוא מאמלל את עצמו בעצם הגבלתו רק לאדם וזאב.
אני טוענת, מדוע ולמה אישיות לא יכולה להיות במספר האחד החביב, ולהכיל צדדים שונים?
מדוע אדם הוא בהכרח כבול בדימוי מסויים?
למה צריכים פיצול אישיות כשיש מילה כל כך ערבה לאוזן כמו פן?
מילה כל כך רב שימושית?
למה למה מטבע רשאי בקיום שני צדדים בהיותו עדיין אחד (כשמתעלמים מאינסוף הצדדים האחרים, שכן יש לו גם עובי, והעובי מעוגל, ואיך מגדירים בדיוק צד מעוגל??), ואילו אם אנחנו לא בוחרים בגוון מוגדר אחד לעצמי אנחנו נאלצים להכניס לתוכו ספארי שלם?
באמת שאני אוהבת את הסה, אני בדיוק בתקופת ההורמונים שמותאמת לפרי עטו, אבל עדיין..
הטרקטט מאוד מאוד הרשים אותי, אבל העניין הזה עם המיספרים וההצהרה על כך שאין אישיות אלא מצבור של זרים שונים ומשונים די הרגיזה אותי.
אפשר לחשוב שאנחנו בתיאטרון מסכות יפני. למה הסטריאוטיפ הישן נושן ממשיך להיצמד אלינו באדיקות שכל קוץ שמנסה להתגורר בין צפרני רגליו של כלבי הלא קט בכלל היה מתקנא בה?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
