"במסדרונות המלון פגשתי אותו מטייל ואתו חיה קטנה אוכלת מנעולים.
הוא הניח את החיה על מרפקו, והחיה הייתה מרוצה ואכלה את המנעול.
אחר-כך הלך הלאה, והחיה היתה מרוצה ועוד מנעול אחד נאכל. וכך עוד ועוד,
מנעולים לרוב. האיש טייל לו כמי שביתו גדל והתרחב. כל פעם שדחף לפניו דלת,
התחילו בשבילו חיים חדשים.
אבל החיה הקטנה רעבה כל כך למנעולים, עד שבעליה נאלץ במהרה לצאת שוב
ולחפש פריצות חדשות. והמנוחה הייתה ממנו והלאה.
לא רציתי להתחבר לאיש הזה. אמרתי לו שמה שאני מעדיף בחיים זה לצאת.
הוא הביט בי במבט ריק. לא היינו תמימי דעים, זה הכול, לולי כן, הייתי מתחבר אליו.
הוא מצא חן בעיני אך לא התאים לי."
אנרי מישו
וכך גם אני. מאוהבת בתהליך היציאה, בפרידה.
בשבילי לצאת זה כמעין קפיצה של לוליין לאמבט מים בתחתית הבמה.
ברגע ההמראה, יש אשליית תעופה, יש תקווה שהוא יצליח במשימה וינחת במים הקרים לקול תשואות סוערות.
וגם ברגע הפרידה ממקום בו בילית הרבה זמן, ממערכת שהשתקעת בו יש כל כך הרבה תקוות.
חלקן אשליות חלקן עשויות להתרחש, העתיד נראה וורוד, נפלא ומלא אפשרויות, אין שום דבר שכובל
או מציק.
גם המקום הישן מפסיק לתסכל ולאכזב. הכל כבר חלקית בעבר.
התנהגויות שפעם ערערו את עצבי כהוגן מתחילות להיראות לי מבדרות ביותר, וחברי למבנה שפעם גרמו לי לתעב את האנושות בכל ליבי מתחילים להיראות לי כשחקנים בפארודיה סוג ד', הם לא יותר מידי מוכשרים אבל אני מוחאת כפיים מתוך כבוד לניסיון וההתלהבות.
כל היציאות לסוגיהן נפלאות. אני חושבת שהימים המאושרים בחיי הם ימי היציאה.
אני זוכרת את הבוקר שלאחרי מסיבת הסיום. רק היא הבהירה לי שאכן, התיכון נגמר.
אני הולכת לי ב8 בבוקר לתחנה לחכות לאוטובוס הביתה.
לבושה בשמלת ערב אפורה ומנצנצת חלושות, הנעליים אומנם לא נוחות, האיפור כבר דהה והעיניים עייפות, אבל אני מרחפת. מרחפת בזכות השמלה, בזכות עידן שנגמר, עידן די שנוא האמת.
והכל לפני, אני יכולה להפוך לאנשים שונים ומשונים בהמשך הדרך.
יכולה בעתיד הקרוב רחוק לשחק תפקידים בלתי נשכחים, ליצור אומנות, לגלות אבני דרך חדשות במדע, לבקר בכל קצוות העולם, הכל לפני.
נכון, קול קטן בפנים מרמז שרובם המכריע של הסיכויים מצביע על כך שדבר מכל השאיפות היפות האלה לא יקרה, שיתכן והבעיה היא לא במערכת אלא בי.
אבל ברגע הפרידה הקול הזה מושתק.
להיכנס אני לא אוהבת. בגלל הקול.
כניסה היא בדרך כלל השלב בו כל התקוות היפות מתחילות להתפזר בנוף לא סימפטי.
כניסה מלאה בפחדים, ציפיות לכישלון חדש. הפעם הטירות יורדות מהעננים ומקבלות קווי מיתאר ברורים, ומעט צורמים, האמת.
כניסה דורשת פעלתנות, שבירת קירות, הסתגלות.
ולבסוף כניסה מביאה איתה מסגרות וחוקים לא כתובים חדשים.
אבל כרגע אני ביציאה מפוארת מאין כמוהה, ועוד מספר חודשים צפוייה לי עזיבה מפוארת ומקושטת עוד יותר. אז הימים האחרונים עוברים באופן נחמד מאין כמוהו בלי שיקרה משהו יוצא מגדר הרגיל.
וסיימתי ספר מדהים.
מהספרים הבודדים שגורמים לחשוב למספר שעות אחרי כל פרק, שמעוררים השראה ויוצרים בראש תמונות מעניינות. ספר שנוגע במה שבדיוק עובר בראש, בפחדים שמתחבאים אי-שם. ספר שהגיבור בו מתייסר במחשבות דומות לאלו שלי, ומוצא דרכים אחרות שאני גם מקווה יום אחד למצוא. וזה הספר הראשון שסיימתי מזה חודשיים בערך, היה לי מחסום קריאה מעצבן ביותר, לא הייתי מסוגלת לסיים או להתרכז או אפילו להתעניין בצורה מספקת בשום ספר לאחרונה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
