לפי מסורות רבות היא טבור העולם.
מעניין שכל זה התחיל מאיתנו, השעירים לעזאזל של אלוהים.
עם כל חיצי השנאה והזילזול שהופנו אלינו מאז ומתמיד, ההוכחה להשפעה של אבותינו על התרבות כיום ובאלפיים השנים האחרונות היא מצבור אבנים זה.
המשמעות הרבה שיש לעיר בעיני שלוש הדתות המונתאיסטיות, שבמובנים רבים שולטות בעולם.
ישו נכנס אליה על חמור שצאציו מאז אותו ארוע רב הוד נושאים על גבם צלב.
מוחמד השקה בה סוס שכתוצאה מתרכובות לא טובות לבריאות שהכילו המים צימח כנפיים.
הכהן הגדול שחט בה פרות שמנמנות.
נראה שהעיר היא מקום של כבוד גם להולכים על ארבע, מלבד אולי הפרות, אני בספק אם הן מחבבות אותה במיוחד.
ומה עם בני ישראל?
מה לא עשינו בה.
עיצבנו את ה', עבדנו בה אלים שונים ומשונים (ומדי פעם גם את האדון ברוך הוא), ערערנו את עצביו של ה' עוד קצת.
הועפנו ממנה בבעיטות עזות פעם אחר פעם.
חזרנו אליה בעקשנות פעם אחר פעם, רק כדי לקבל בעיטה במקומות חדשים ומרתקים שעוד לא נחקרו על ידי כפות רגליהם הענוגות ובתולות הסבון והמים של שונאינו.
בנינו בה, מבנים די נחמדים האמת. אומנם גם אותם הרסו, אבל העיקר הכוונה.
התפללו בה. הרבה.
והכותל!
ההוכחה הניצחת לפתטיות והתקווה שחבוייה עמוק גם בציני שביננו, האמונה שאם נתקע פתק דווקא באבנים עתיקות ומגודלות אזוב אלו, אז הנאמר בו יתגשם.
ואני עדה למיקרים רבים בהם המשאלות אכן יתגשמו, בדרכים מגוונות ומבדרות, שהוכיחו שלאמונה יש כוח יוצא מן הכלל.
אז לחייך יקירתי ידועת הקרבות, מרובת המקדשים.
מי יתן ותעמדי על מקומך עוד מאות ואלפי שנים, כמזכרת לצאצאיו של אדם שנמאס לו להאכיל פסלי חימר ועץ.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
