בהלך המחשבות הנוכחי בעיקר אשם "העוזר" של ברנרד מלמוד.
אצל מלמוד דמויות היהודים בדרך כלל חוזרות על עצמן, אלו הם אנשים קשי יום, טובי לב אבל לא נטולי עליבות מסוימת ותכונות או מראה מעורר גיחוך לעיתים קרובות.
לאחר מכן חשבתי על הרושם שיוצרים עלינו סופרים יהודיים מפורסמים אחרים.
שלום עליכם – אותו סיפור בערך. גם דמויות סימפטיות, אבל יש בהן פעמים רבות משהו דוחה, או גלמוני במקרה הטוב דמויות שדי מתקשות פעמים רבות להגן על עצמם בחברת לא יהודים.
אפילו אם ניקח את אח של מוטל, דמות חיובית, שיכולה לעמוד על שלה, בעלת מגרעות לא "יהודיות". הוא מאוזן על ידי אשתו, "יידיש מאמא" לעתיד.
אצל זינגר אין צורך לחפור יותר מידי. לא נראה לי שיש עוד סופר שאוהב כמוהו דחייה, חולניות, סבל. אם קיים המושג אומנות מנוונת, אז זינגר הוא בהחלט האידיאל של הספרות המנוונת.
סול בלו? ללא ספק.
למה כל אותם סופרים יוצרים רושם כל כך דומה?
אם אני מסתכלת על האנשים סביבי, אני לא יכולה למצוא אפילו אדם אחד שייצג את הרושם הזה, אותה תערובת מוזרה של חביבות, שפלות, נמיכות רוח.
אני גם לא חושבת שהעניין הוא היהודי הגלותי. הסבים והסבתות שלי חיו את רוב חייהם מעבר לים, אבל אין בהם שום דבר שיעורר גיחוך או זלזול. אולי עוסקים כאן ביהודי האירופאי, האמריקאי של תחילת המאה?
לא שהדמויות האלה לא חביבות עלי, אני מאוד מחבבת את יצירותיהם של שולם עליכם ומלמוד. מלמוד יוצר דמויות אמיתיות ונוגעות ללב. יש לו את היכולת של צ'כוב להפוך אנשים אפרוריים למעניינים. אבל מעט מוזר לי שכולם מייצגות דגם אופי דומה.
בכל אדם יש משהו מגוחך, יתכן שהסופרים היהודיים בניגוד לקולגות פשוט לא מסתירים כלום. אז שוב בעיה, נטייה לחפש את הרע, הלא נעים, הגרוטסקי – שאיפה זו, נראה לי, בהחלט מאפיינת אותנו במידה רבה.
האם יש אמת בדבריו של חוליו חורניטו, האם העם היהודי מטבעו נועד לסבול, וכשלונות ופגעים חביבים עליו מהצלחה?
אנוכי תקועה בפסיחה על שני הסעיפים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
