עקב התמכרות שסיגלתי לי לאחרונה לדרמות תקופתיות חזרתי לפעילות האהובה עליי - לתהות על משמעות החיים.
בשבועיים האחרונים הפכתי ליצור חסר תועלת יותר מהרגלי, כשלעצמו הישג ראוי לשבח.
לאחר שיטוט לילי עם הפוטרית הגעתי למסקנה לא מעודדת שאני על פרשת דרכים.
י' החודש טסה לבעלה לפורטוגל, והסיכוי שנתראה אי-פעם זעום להפליא.
מ' חזרה לרוסיה, היא מתכוונת לעשות עלייה, אבל עד שהיא תגיע לכאן אני כבר ישהה בצידו האחר של האוקיינוס.
השאר מתחלקים בין צבא לעתודה.
ומה אני עושה?
מנסה ללמוד ביולוגיה באנגלית, שכן מתברר שעקב נטייתי לדחות הכל לרגע האחרון, בוונקובר כבר לא נשארו מגורים ואני אאלץ ללמוד באונ' די עלובה ליד בית ההורים העתידי.
ומסיבה זו אני כנראה צפויה ללמוד די הרבה לבד.
עוסקת בסידור ופירוק. באופן טבעי עקב נטיותיהם הפימניסטיות של הסבליות וכתוצאה מכך הגבלת משקל המטען איני יכולה לקחת את כל נושאי האבק שאגרתי במשך השנים.
לכן אני משתדלת למצוא בית חדש לחפצים רבים.
ועד כה אני מגלה נטייה מצערת להביא חפצים דווקא לאנשים שהביאו לי אותם בתור מתנה ליומולדת לפני מספר שנים.
מוזר למצוא כל כך הרבה מכתבים וברכות משנים עברו,
לערוך סקירה מדוקדקת לשני ספרי המחזור שלי,
להתקל במגוון התחלות לסיפורים שנכתבו במשך השנים.
ונראה שאכן, אחת מתכונותי הבולטות היא לא לעשות דברים עד הסוף.
אני מניחה שלא יותר מידי מפתיע הדיכדוך הקל שירד עליי לאחר שהתברר שנעזוב רק בסוף אוגוסט.
כבר התכוננתי נפשית לחודש בוויניפג לפני התחלת הלימודים, קויוויתי לסקור את הסביבה, להתרגל לשפה.
כאן אני רק תקועה במין מצב רוב מעברי מעצבן, כולם כל הזמן מדברים איתי על הנסיעה, איך הם יתגעגעו אלי וכו' וכו'.
ומעניין הדבר שעם חלק מאלא שלפי דבריהם כל כך קשורים אליי אני מדברת במקרה הטוב פעם בחודש במשך 5 דקות. לא שיש סיבה להתלונן - כל אחד כבר פנה לדרכו, התחיל מסלול חיים מסויים.
לאחר שנגררתי ע"י הפוטרית לשיטוט במשביר אחרי חיפושי בושם במבצע של 1+1, התזת מגוון אופוריות, אמורים ואסתי לאודרים, הבנתי שאין ביכולתי לברוח ממשיכתי הכפייתית לסוריאליזם.
הבשמים היחידים שמצאו את חינם בעיני או שמע בעיני בלוטות הריח שלי היו של סלבדור דאלי, ואני חושדת שמסיבות פסיכולוגיות נטו, עקב צורתם המוזרה והנפלאה של הבקבוקים.
ואם נחזור לדרמות התקופתיות, הסיבה שאני כל כך אוהבת אותן וסרטים יפנים היא הריחוק.
העדר המסלול הרגיל של מיטה - בכי - מיטה.
או רצח - צעקות - מרדף - רצח - הרבה דם.
הגיבורים מצליחים להעביר שלל רגשות במבטים, מילים עקיפות, תנועות גוף.
אותה בעיה יש עם האומנות המודרנית.
כשמונק רצה להעביר פחד, זעם, חוסר אונים, כאב הוא צייר את הצעקה.
כשהאומנים של ימינו רוצים להעביר אותן תחושות הן בונים פסלים של אשה תלויה בהופכין עם חלקי עור תלושים ודם מטפטף או ציורים מלאי דם וגופות.
התרבות בימינו ככל הנראה במגמת ירידה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
