הגעתי למסקנה שאני מצדדת בגורל.
אני מעוד מעוניינת, במצב רוח השורה עלי כרגע, בגישה שעלילות חיי כבר כתובות להם באיזה ספרון משומש על איזה ענן, הר געש או כל מקום אחר שספרונים שכאלה חושקים להיות בו.
הידיעה שחיי כבר כתובים מראש כלל לא תרפה את ידי הענוגות (שהאמת אני בספק אם הן יכולות להיות במצב רפוי יותר משהינן כרגע), להיפך היא תיתן לי כוחות נפש או אולי במקרה שלי רפש, רבים וטובים.
כי הרגשתי היא שאם עתידי תלוי בי, אין שום דבר באופק מלבד גושי זבל פרות, גדודי חתולים ומוסד פרטי.
עד לא מזמן דמיינתי כמה נפלא הכל יהיה.
כעת אני מדמיינת כמה נפלא הכל יכל להיות, התחלתי אפילו לצייר את החיים בגווני הפסטל שיכלו להיות לי באונ' ירושלים כבר לפני שנה.
מעניין הדבר שאני מרוצה מחיי ברגע נתון לעיתים נדירות בלבד, שבדרך כלל מהוות תקופות מעבר.
כן,כן, אני מאוד אוהבת לימבו.
הבדלים מעניינים בגישות:
אחותי מרוצה מהחיים. היא בבית-ספר חדש, אין בינתיים חברים, לא מבינה שום דבר.. אבל מרוצה.
אני? שפה ברמה די טובה יש, הכרתי כמה אנשים, אומנם אני בספק אם הם ירצו בהעמקת ההיכרות אבל עדיין..
ואני מהלכת לי כמו רוח רפאים בוכייה.
תובנות.
אני צריכה אנשים בשביל שלא להצטרך להם.
כעת הבנתי את חשיבותם הרבה של חברים. לא שעד עכשיו ראיתי בהם מותרות.. כלל לא.
אבל תמיד חשבתי את עצמי לזאב בודד ומרוצה.
כעת כאשר אני באמת זאב בודד הזחיחות נעלמה ללא זכר.
גם אם לא נפגשתי עם אנשים כל יום, היה עם מי ללכת לסרט, לפאב, לסיבוב קניות או סתם חילופי הודעות ושיחות טלפון.
כאן מציפה אותי תחושת בדידות מפתיעה ואיומה.
כי במובן מסוים גם ההורים כבר לא כאן בשבילי, הם הפכו מעוגן לסופה.עצבניים,אומללים,יותר מידי נוחים לכעוס.
באופן לא צפוי אבא הפך לגלגל ההצלה שלי - תמיד ראיתי בו משהו רחוק, אבל כעת הוא בנאדם שקיים שם בשבילי, שיכול לעודד, ולתת מידע ועצות.
הבנאדם היחיד שאני יכולה לבכות ולתלונן לו.
ואני מאוד זקוקה להוצאת אלפי הג'אול של האנרגיה השלילית שהצטברה.
אני פתאום בספק אם אני אצליח להכיר אנשים חדשים.
אני גרה בבית.
באונ' מבקרת רק להרצאות עם 150+ אנשים, איך מכירים בנאדם במקום כזה?!
נסיונות ההתקשרות המעטים שלי נענו באדישות.
כנראה אני כלל לא בעניינים עם הטקט הקנדי.
גם הבנתי כמה אני חסרה כישורים סוציאלים כלשהם - וחרטה רטובה וקרה מציפה אותי, למה סירבתי לכל ההזמנות, ההצעות?
למה לא רציתי להכיר אנשים ואוירות חדשות כשהייתה לי האפשרות?
שכן ניסיון הוא דבר שימושי מאוד.
גם הגיעה אלי במלוא עוצמתה ההכרה הלא נעימה שלא משנה מי אתה אלא איך אתה מציג את עצמך.
אנשים שמכירים אותי לעומק בדרך כלל מוצאים בי אדם שמאוד נעים ומעניין להיות בחברתו.
אבל אני לחלוטין לא יודעת להציג את עצמי לאנשים חדשים ובנוסף לצערי לא נושאת בחיקי את תכונת הפטפטנות שתמיד נראתה לי נפלאה כל כך.
החלק הלא הרפתקני שבנפשי עושה בי שמות, ומשתלט עליי רצון עז להיות כבר עם עבודה נסבלת, בעל חמוד וחוג חברים קטן וחמים.
נראה לי שאם גבר לא דוחה לחלוטין היה בא אלי עם הצעה לקחת אותי לחיקו ואחריותו הייתי נענית לה בשמחה.
ודרך אגב, למרות המטען הלא קטן של טרוניות ותכונות לא סימפטיות הייתי יכולה להפוך לאישה מאוד חביבה וטובה לבריאות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
