יש לי בעיות עם מגע.
בעיקר עם גברים.
איכשהו לא הורגלתי אליו מהילדות.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה, כך שהקשר שלי עם אבא ביולוגי הצטמצם לסופי שבוע, ובאופן טבעי התווספה אליו מבוכה בין אנשים שכבר לא מכירים כל כך אחד את השני,ולא בטוחים מהו קוד ההתנהגות ההולם.
לאחר מספר שנים הוא היגר לארה"ב.
מאבא חורג גם לא קיבלתי חיבוקים, לא כי הוא החליט לקחת דוגמא משלל האמהות הרעות מהאגדות, אלא כי הוא פשוט לא מהסוג המחבק או הנוגע.
גם במשפחה שלו המגע הצטמצם למינימום.
אחים אין לי וגם הסבים והדוד הם לא מסוג הקוצי מוצי.
וכך התחלתי לשים לב שכל מגע, בין אם מדובר בחיבוק פרידה מידיד, הבעת חיבה מצד קרוב משפחה או היד של הדייט שמשום מה מחליטה לקבוע לי בעלות על הגב, מעורר בי מתח לא קטן.
גם עם נשים העניין לא הולך חלק.
מאוד מרגיז אותי ההכרח הזה בנשיקות לחי בלתי נפסקות, ניסיתי להתחמק מהעניין כמיטב יכולתי, אבל בסופו של דבר נכנעתי למנהג על מנת שלא לפגוע באף אחד. איכשהו חורג מהכלל המגע האימהי,אליו אני מאוד קשורה ורוחשת לו חיבה לא מעטה. ומה שמצחיק הוא שה"אימהי" לא מיוצג אצלי ע"י אמא, אלא דווקא סבתא ודודה מצד אבא חורג. הן גידלו אותי.
אמא הייתה צריכה לעבוד, וכך גם שאר הקרובים, והן היו בבית.
סבתא שהייתה אמא קרה ונוקשה לילדיה מצאה בי מפלט לכל הרגשות הרכים שהצטברו במשך השנים.
ודודה הייתה פשוט מטורפת אחרי.
איתם הייתי רגילה לגיפופים ולא היה מצב נחמד בשבילי מלהניח את הראש להן על הבטן (שלא הייתה קטנה) ולנמנם.
בהשפעת דמותן יש לי חיבה מאוד גדולה לנשים מלאות, בעלות מבטא רוסי, קלות לצחוק וחסרות יומרות.
הסוג הזה מעורר בי מייד הרגשת ביטחון ובית.
גם החברה היחידה שהרגילה אותי לחיבוקים והתכרבלויות היתה לי במובן מסויים דמות אימהית, היא הייתה גדולה ממני בשנה, בוגרת מאוד לגילה ובעלת דעות נחרצות בכל נושא ונושא.
כעט היא כבר עומדת תוך מספר ימים להיות אמא.
נחזור לדודה, היא הייתה בשבילי דמות יוצאת מגדר הרגיל, האדם שאליו הייתי הכי קשורה. ממנה רציתי באישור והערכה, אותה יותר מכולם רציתי להרשים, איתה הכי אהבתי להיות.
עם השנים הזיקה נעלמה.
היא איבדה בי עניין.
ההתפעלות שלה פינתה מקום לביקורת.
היא עדיין חיבבה אותי אבל היא התחילה לשלח בי חיצים קטנים וחודרניים.
היא עשתה זאת ללא כל כוונה רעה, היא לא מוכרת עם המושג טקט, והיא אוהבת להתפלסף, כך שתוך דיון בנושאים שונים ומשונים היא איכשהו, דרך אגב, הצהירה שאני חסרת רגשות, לא בכוונה כי אני יציר רשע, אלא שאני פשוט מעין יצור קר ואדיש שכזה.
היא הצהירה שאני חומר בידי היוצר וחסרת דמיון, חיוניות או מקוריות.
שאני לחלוטין לא מעניינת ובשביל בן זוגי העתידי ייצג רק מפלט שליו.
ומשום מה המילים האלו, שנאמרו בתוך סחף עצום של מילים ורעיונות רבים, פגעו בי יותר מכל ביקורת או עלבון אחר שנאמר לי בחיי.
אולי עקב היותם קרובים לאמת.
אולי עקב היותם רחוקים ממנה, וההכרה כי זו הדעה השגוייה שלה עליי פגעה בי.
אולי כי הם פשוט באו ממנה, הדמות הנערצת עלי בעולם כולו.
איזה מהסיבות היא הנכונה לא בטוחה, אני לא מכירה את עצמי מספיק בשביל לענות.
בכל אופן עם הגדילה בקצב היריות התחלתי לחשוש ולהתחמק ממנה, וגם אצלי האהבה פינתה מקום לחיבה שקטה.
כעת כשהתגברתי והתחלתי להבין אותה יותר הבנתי את הסיבה לשינוי.
דודה אוהבת, כמו רובנו, את מה שמזכיר לה אותה.
כשהייתי קטנה, הייתי פצצת אנרגיה.
מלאת דרישות, קופצנית, בולטת, רועשת ומרדנית - מעין מיני גרסה של דודה.
כשגדלתי הפכתי למופנמת, שקטה ופחדנית.
איך זה קרה?
כשלימדו אותי לקרוא מספיק טוב ואבא חורג התחיל לקנות לי ספרים מעניינים, איבדתי עניין בחברים מהשכונה ובאנשים בכלליות.
הגיבורים הדימיונים התחילו להיראות לי מעניינים וקרובים יותר, ובין שהיו רעים טובים או פרווה הם עוררו בי יותר סימפטיה מההולכים על שתיים, בשר ודם.
כשהדמיון שלי צמח והתחזק, במקום לממש הרפתקאות ורעיונות בסביבה המוכרת העדפתי להעביר אותם לעולמות יותר רחוקים וצבעוניים, שם במקום מחבואים אפשר לשחק במצא את האוצר האבוד, והאוצר לא יהיה מצוייר על חתיכת קרטון.
ועם הריחוק מהעולם האנושי בא גם חוסר הביטחון הקיצוני.
כמובן שבאני הנוכחי שלי אני שונה תכלית שינוי מדודה ומכאן הריחוק.
די סטיתי מהנושא המקורי מוכרחה לציין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
