נראה שאין מה לעשות, הטבע יצר אותנו עם חוקים ברורים. גם כשחושבים שמגלים קבוצה שחרגה מהרגיל היא מתבררת בתור אותו גוש חרא מוכר רק שהפעם מישהו שפך עליו קצת בושם. אולי קבוצה מעצם קיומה יוצרת מסגרת ברורה עם דרישות?
מה הטעם לפרסם שונות, מוזרות אנארכיה אם בתור תנאי קבלה אתה דורש פעולות או הוכחות כלשהם?
נראה שברגע שאנחנו מתגודדים יחד אנחנו מתחילים לתעב את השונה גם אם אנחנו מצהירים ורוצים בכך הכנות לבסס משהו שמבוסס על שונות.
הבעיה היא שכשאתה בכח מנסה להיות שונה אתה נהיה כפות באותה מידה לנורמות אתה עדיין פועל לפי הכתבות של אחרים.
גם כל חריגה מראש נוטה להפוך לכת, החיים בין הפטיש לסדן, מה עדיף? האמת לא בטוחה.
לא מספיק לרצות להיות שונה צריך להבין מה אתה. במילים אחרות "דומיאן" של הרמן הסה.
מה שהכי מתסכל אותי שנראה שאני מלאה לגמרי בשאריות שנינות של אחרים. כן אני מעריצה ומצטטת גאונים, אבל כל זה חזרה על הקיים.
בסיפור אחד אצל בורחס נאמר שמשורר גאון הוא לא זה שיוצר משהו חדש אלא זה שמתאר משהו שכל אחד מרגיש אבל לא יכול להביע. אולי זה באמת ככה, וזה בהחלט מעודד.
או אולי זה פשוט התת מודע הקולקטיבי?
אני כל כך אוהבת ציור בגלל שניתן לבנות עולם משלך עם יצורים ומצבים שנבראו ממך, ואיתם אתה מתקרב לתת מודע שלך, לעולם שנמצא כל כך קרוב אבל קצת מעבר להישג יד.
היקום אינסופי לכן אני מאמינה שיש בו את כל הקומבינציות האפשריות וכל מה שאנחנו חושבים עושים ויוצרים חי לו איפושהו.
אני נזכרת במוצג במוזיאון ירושלים, בחלק הסורואליסטי:
אתה נכנס לתוך ארון חשוך ואתה פתאום מגלה עולם קטן שמכיל רק ים וסירה עם עין ששוחה לה בשקט, מגניב בטירוף. כל זה בסגנון גרפיקה שחור לבן, משום מה זה הזכיר לי את הסיפור שאינו נגמר, טוב אין מה לעשות, הספר הכי אהוב לא עוזב אותך לרגע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
