לרוב בקריאה של ספר טוב אנחנו כמו בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר" נופלים לתוך הסיפור, חיים לצד הגיבורים ומרגישים חלק מעולם אחר. אבל יש רק מספר סופרים שיצרו עולמות בהם הייתי רוצה לחיות באופן תמידי.
"עולם הדיסק" של פראצ'ט הוא אחד האהובים עליי. מה שחביב עלי בו הוא שיש בו מן הטוב ומן הרע
ובמינונים שיוצרים תחושה מאוד מציאותית. הריח ה"ייחודי" של אנק מורפוק,
שלטון הסנדיקט, הנקניקיות החשודות של דיבלר ושאר ההתנהגויות נלוזות שאופייניות
למין האנושי... אבל עדיין, זה מקום בו אפשר לעשות מעצמך משהו. יש גלדת גנבים, יש
אוניברסיטה לכישוף ואם יש לך חוש לעסקים האפשרויות הם בלתי מוגבלות... הכי הייתי
רוצה להיות מכשפה, חניכה של נאני הוג העליזה והנהנתנית וגרני ווד'רואקס הקשוחה אך
ההוגנת. או להיות כמו סוזן הנכדה של מוות, שבהוג פאד'ר יצר רושם של הסבא הכי מגניב אי-פעם. מבחינתי הדמויות של פראצ'ט מדהימות. הגיבורים שרחוקים משלמות, גם במראה, גם באופי, ועדיין מנסים למצוא את
מקומם בעולם מהיר ועצבני. אני בספק אם יהיה קל לחיות בעולם הדיסק, אבל בהחלק יהיה
מעניין.
העולם השני לו הייתי רוצה להשתייך הוא MythAdventures של אספרין. אצלו יש שילוב מגניב של פנטזיה ומדע בדיוני. על כל כוכבי הלכת יש חברות ייחודיות של יצורים מהאגדות. על וונוס לדוגמא שולט הקאפיטליזם, וחיים שטנים שמתמחים במסחר ושם מתקיים השוק הכי יוקרתי באזור. בכוכבים אחרים יש דרקונים וחדי קרן, ומשטר מונארכי, ובאחרים בני אדם וטכלונוגיה. אני הכי אוהבת בעולם של אספרין את הדינאמיות. זה עולם חי ונושם שהולך קדימה. הדיירים שלו שאפטנים, הם רוצים להתקדם בחיים, לראות ולעשות כמה שיותר. וזה אלמנט שחסר בהרבה ספרי פאנטזיה שמתמקדים בהרפתקאות של מספר גיבורים שמתעסקים בעיקר בעצירת זדון ורשע ומתעלמים מהצד החומרני שבחיים. והם מנצחים, ואז מה? הולכים לחפש מפלצות אחרות ומקווים לחסדם של זרים?
העולם השלישי הוא ה"קיבריאדה" של לם. בו ככל הנראה הייתי רוצה להיות רובוט. כי בני אדם, או "לבנונים"
בלשון בני המקום מתוארים כיצורים מאוסים ומשמימים. רובוטים לעומת זאת מאכלסים שלל
כוכבי לכת מרתקים. אבל הסיבה העיקרית בגללה הייתי מרכיבה את עצמי ממתכת היא
אוניברסיטת האי-קיום, או The School of Higher Neatical Nillity שעוסק במה שלא קיים
מנקודת מבט מתמאטית. באותה אוניברסיטה הייתה מחלקה שלמה של לימודי דרקונים. כי
דרקונים הם "לא קיימים" בדרכים שונות ומשונות. יש דרקונים מיתולוגיים ויש דרקונים שליליים וכו' וכו'. וטרורל, אחד מהחוקרים יצר מכונת הסתברות שמורידה את אי-הקיום הדרקוני, ומביאה אותם לעולמנו. מה שיצר בעיה של דרקונים סוררים שיכלו לברוח חזרה לאי קיום ברגע שאביר נחוש במיוחד התקרב. שוב מה שחביב עלי בעולם הוא האפשרויות. תמיד ממציאים בו משהו חדש ותמיד החברות השונות הולכות לאנשהו. זה יכול
להיות כיוון טוב יותר או טוב פחות, אבל אף אחד לא גורר רגליים.
ועכשיו לעולמות שהיה כיף לשקוע בהם למספר שעות אבל כמצב קיומי נראים לי מדכדכים.
"שר הטבעות" של טולקין נראה לי מבין העולמות היותר מבאסים שנתקלתי בהם. אני לא אוהבת עולמות בהן
העבר היה מפואר אבל ההווה גוסס והעתיד הכי אופטימי הוא בגדר זומבי. ב"סילמריליון", מתוארת בריאה מופלאה עם שלל יצורים מעניינים ויופי. הווניאר (סוג של אלים/מלאכים) עזרו לעלפים ליצור דברים ונפלאים וגם הגמדים לא פיגרו מאחורה. אבל בשר הטבעות העלפים די עלובים. נראה שעם השנים הם איבדו את החשק לקחת חלק פעיל בחייהם ובמקום החליטו לצפות מהצד איך עולמם מתפורר. בני האדם לא מתוארים באופן מחמיא במיוחד, והם אלו שאמורים לירוש את העולם, מה שאותי אישית לא השאיר יותר מידי אופטימית. הכי חיבבתי את הגמדים (במיוחד בהוביט) שיצרו רושם של גזע עקשן ופורה, שתמיד ניסה ליצור משהו
חדש ולהשיב את האוצרות שאבדו לו. למרות שהספר נגמר בניצחון, נשאר לי בסיומו טעם מר של ריקבון.
גם אצל הארי פוטר לא הייתי רוצה להתעקב. אומנם ג.ק. רולינג חשבה על עולמה לעומק אבל עדיין יש לי ממנו הרגשה מעט קלסטרופובית. נראה שיש מעט מאוד קוסמים ושכולם מכירים בו את כולם. אם יש בכל אנגליה רק בית ספר אחד עם כמה מאות קוסמים, ככל הנראה את כל חייך תעביר מוקף באותם אנשים מרגיזים. ואם אצלנו אחרי התיכון אפשר לפתוח דף חדש, קוסם שלא הלך לו בהגוורטס יהיה עדיין תקוע עם חבריו למחזור לאן שלא ילך...
ומה אתכם, לאן אתם הייתם רוצים להגר?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
